חברה לבניין נקלעה להליכי פירוק בשנת 2004. עו"ד רם יולוס, המפרק שמונה לחברה, פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לחייב את אפק להעביר לקופת הפירוק סכומי כסף ניכרים, שלטענתו חייב הקיבוץ לחברה.
לפי תיאור הדברים נמצא כי בשנת 1995 נחתם בין החברה הקבלנית לבין הקיבוץ חוזה בנייה, ובמסגרתו העמידה החברה הלוואה לקיבוץ. בשנת 2005 נחתם בין המפרק לקיבוץ סיכום דברים באשר לדרך פירעון ההלוואה.
נקבעו שני מועדי תשלום, שבכל אחד מהם ישלם הקיבוץ למפרק 440 אלף שקלים: המועד הראשון - שלושים ימים ממועד אישור התוכנית המפורטת בקשר עם תוכנית מתארית ק/427. המועד השני - בתוך שנה אחרי כן.
השנים חלפו, תשלומים לא שולמו, והמפרק פנה לבית המשפט בדרישה כנגד הקיבוץ לפרוע את התשלום. לטענתו השיב הקיבוץ לדרישת התשלום כי המועד לתשלום יגיע רק לאחר שתאושר התוכנית המוזכרת בסיכום הדברים, לכשתתאפשר בנייה במקרקעי הקיבוץ, אך מועד זה טרם הגיע.
לעמדת המפרק, מאז שנחתם סיכום הדברים חלפו יותר מ־12 שנה, ופרק זמן זה אינו זמן סביר לקיום ההסכם. משכך הפר הקיבוץ את התחייבותו לתשלום הסכום, ועל בית המשפט לחייבו לעשות כן.
המפרק הסביר כי סיכום הדברים נחתם בהתבסס על ההנחה שניתן יהיה לבנות על מקרקעי הקיבוץ 278 יחידות דיור, אך הקיבוץ קידם תוכנית לבניית יחידות דיור שבה יקבל 14.9 אחוזים מסכום המכירה.
לפי חישובו הרוויח הקיבוץ בחלוף השנים סכום של כ־44.5 מיליון שקלים, ולכן יש לחייבו לשלם לקופת הפירוק, נוסף על סכום ההלוואה, גם פיצוי הנגזר מהעלייה בשווי הקרקע והרווח שעשה הקיבוץ.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד יצחק פינק (לאמעי, סידר, רהט, צידון, פינק, עורכי דין), אומר כי דווקא הוא זה שנפל קורבן להפרת ההסכמים עם החברה, לאחר שהחברה התחייבה בשנת 1995 לבנות במקרקעי הקיבוץ אך לא עשתה כן. לדברי הקיבוץ הוא נשאר ללא בנייה ועם התחייבויות, ורק בלית ברירה חתם על סיכום הדברים כשהוא עומד מול חברה חדלת פירעון.
סיכום הדברים ברור, מסביר הקיבוץ. התשלומים מותנים באישור תוכנית שתאפשר לו לממש את המקרקעין ולבנות בהם יחידות דיור. השאלה היחידה שיש לבחון היא אם אושרה תוכנית מפורטת המאפשרת לקיבוץ לקבל היתר בניה ללא פחות מ־278 יחידות.
התשובה לשאלה זו היא שלילית, מוסיף הקיבוץ, שכן התוכנית שאושרה אינה מאפשרת לקיבוץ לקבל היתרי בנייה. עו"ד פינק הוסיף ודחה את טענת המפרק כי יש לשלם את יתרת התמורה בתוך זמן סביר, שכן סיכום הדברים קבע כי התשלום יבוצע בעיתוי מסוים ובו בלבד.
השופטת ברכה בר־זיו דחתה את טענת המפרק, שלפיה הפר הקיבוץ התחייבות לפי סיכום הדברים, או שהיה עליו לבצע את התשלום בתוך זמן סביר. בסיכום הדברים, אומרת השופטת, אין כל התחייבות של הקיבוץ לפעול לשם אישור תוכנית שתאפשר הוצאת היתרי בנייה על המקרקעין.
כל שנקבע הוא שמועד התשלום יחול לאחר אישור תוכנית שתאפשר הגשת בקשה להיתר בנייה על המקרקעין. המפרק גם אינו זכאי לדרוש פיצוי על עליית ערך המקרקעין, הוסיפה השופטת, מאחר שמדובר בחוזה הלוואה גרידא, שהמועד להחזרתה הותנה באישור תוכנית ותו לא.
השופטת קיבלה את עמדת הקיבוץ שלפיה השאלה היחידה שיש להכריע בה היא אם הגיע מועד התשלום שנקבע בסיכום הדברים.
אמנם אושרה אותה תוכנית שנזכרה בסיכום הדברים, הסבירה השופטת, אך ככל שהיא נוגעת לקרקע שייעודה בנייה - התוכנית אינה תוכנית מפורטת אלא תוכנית מתארית, ולא ניתן להוציא מכוחה היתרים לבניית מבנים על המקרקעין. לפיכך צדק הקיבוץ בטענתו כי טרם הגיע מועד התשלום. סוף דבר, השופטת פסקה שלא התקיימו התנאים לתשלום מצד הקיבוץ, והיא דחתה את בקשת המפרק.
