בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעה לפיצויי פיטורים של מורה שלימדה שיעורי מוזיקה בקיבוץ חפץ חיים, ופסק כי רק מי שהוא עובד (כלומר שחלים עליו יחסי עובד־מעסיק) זכאי לפיצויי פיטורים.
באמצעות עו"ד אלעד שרון טענה המורה כי היא לימדה שיעורי מוזיקה ותנועה בגנים השייכים למערכת הגיל הרך של חפץ חיים כשלושים שנה, עד למועד שבו נמסר לה על סיום עבודתה.
אמנם התובעת קיבלה מהקיבוץ תשלום חודשי של 3,000 שקלים בממוצע (כנגד חשבונית), אך היא טענה לקיומם של יחסי עובד־מעסיק, ותבעה 90 אלף שקלים פיצויי פיטורים בשל סיום העסקתה.
הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין אייל בוקובזה וחנן העליון (מימוני־שלוש, עורכי דין) תיאר כי בין הצדדים לא התנהלה מערכת יחסים של עובד־מעסיק, אלא של מזמין ונותן שירותים. במסגרתה זו סיפקה התובעת שיעורי תנועה ומוזיקה למערכת החינוך מול חשבונית מס מרוכזת, ולכן הוא מבקש לדחות את התביעה.
השופטת עידית איצקוביץ הסבירה כי לפי הפסיקה, היותו של אדם בגדר עובד הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה לא נקבע על ידי הצדדים אלא לפי נסיבות העניין.
ההכרעה בשאלה אם התקיימו יחסי עובד־מעסיק, ואם מעמדו של מְבצע העבודה היה עובד או עצמאי, נעשית לפי המבחן המעורב, הבוחן בעיקר אם השתלבות מְבצע העבודה במקום העבודה היא חלק מהמערך הארגוני הרגיל של מקום העבודה, או שמא מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו ומשרת אותו מקום עבודה כגורם חיצוני.
לצד מבחן זה קיימים מבחני עזר נוספים. למשל: ההסכמה באשר לאופן ההעסקה (האם מבוצעת העבודה באופן אישי?), אופן הדיווח לרשויות, הדרך שבה הוצגו היחסים לצדדים שלישיים, שאלת הבלעדיות של העובד, הכפיפות של מבצע העבודה וכדומה.
בית הדין מצא כי התובעת עבדה לאורך התקופה עשרה חודשים בשנה, והתמורה שקיבלה לא הופחתה גם כאשר היו ימי חג. היא הביאה עמה לגן אקורדיון ועוד כלי נגינה שבהם השתמשו הילדים. התובעת עבדה בגנים נוספים על בסיס חשבוניות מס שמסרה, והגיעה להכנסה כוללת של 26 אלף שקלים בחודש.
בית הדין קיבל את טענת פרקליטי הקיבוץ, שלא ניתן לראות במתן שירותי המוזיקה חלק מובנה שלא ניתן בלעדיו במערכת החינוך של הגיל הרך. מדובר בשיעורי העשרה, אמר בית הדין, בדומה לחוגים אחרים, אך בשונה מהפעולה המרכזית של הגן שהיא זו המאורגנת והמועברת על ידי הגננות והסייעות.
נוסף על כך קבע בית הדין שהתובעת הייתה בעלת עסק משלה, ניהלה תיק כעובדת עצמאית, עבדה במספר גנים בתקופות שונות, הגדירה את עצמה עצמאית, לא ראתה עצמה כשכירה, נתנה חשבוניות מס ואף קיזזה הוצאות המותרות בניכוי.
משכך פסק בית הדין כי אין לראות בתובעת עובדת שכירה, ודחה את התביעה. בית הדין הוסיף ודחה את טענות התובעת כי גם אם הייתה קבלן עצמאי, יש לפסוק לזכותה פיצויי פיטורים. בית הדין הסביר שלפי החוק והפסיקה רק עובד מן המניין זכאי לפיצויי פיטורים, לפי הוראות חוק פיצויי פיטורים.
התובעת, קבע בית הדין, תשלם לקיבוץ הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקלים.
