"ייעוד תכנוני של קרקע למלונאות ולנופש סובל גם פרשנות של קיום אולם לאירועים ולשמחות", פסקה השופטת ברכה בר־זיו מבית משפט המחוזי בחיפה, ודחתה את עתירתו של קיבוץ לוחמי הגטאות למנוע הפעלה של אולם שמחות או גן אירועים במתחם המסחרי שליד קיבוץ רגבה.
שיהוי בהגשת העתירה. לוחמי הגטאות, צילום: מיכאל יעקובסוןשיהוי בהגשת העתירה. לוחמי הגטאות, צילום: מיכאל יעקובסון
שיהוי בהגשת העתירה. לוחמי הגטאות, צילום: מיכאל יעקובסון
(שיהוי בהגשת העתירה. לוחמי הגטאות, צילום: מיכאל יעקובסון)
הוראות תוכנית המיתאר של המתחם מגדירות את ייעוד המגרשים: "להקמת מלון נופש, הכולל מבני אירוח, מסעדות, אולמות כנסים או מחסנים". המועצה האזורית מטה אשר הנפיקה למפעילי המקום רישיון להפעלת עסק הכולל אולמות שמחה, וברישיון נרשמה הערה שמותרת קבלת פנים בחוץ עד 21:45.
בעתירה תקף הקיבוץ את חוקיות רישיון העסק, וטען (באמצעות עו"ד ג'ובראן ג'ובראן) שהשימוש במקרקעין בתור אולם שמחות נוגד את תוכנית המיתאר ואת היתר הבנייה, המייעדים אותו לאולם כנסים בלבד.
הקיבוץ התלונן בעבר על מטרדי רעש שמקורם באירועים שמקיימים מפעילי האולם ברחבה שבחוץ. אין מדובר בקבלת פנים, טען הקיבוץ, אלא באירועים שלמים, הכוללים גם טקסי חופה ושימוש באמצעי הגברה של מוזיקה ושל דוברים למיניהם.
בקיבוץ, הסמוך למתחם שבו נמצא האולם, כ־500 חברים. כמו כן קיימת תוכנית מאושרת להקמת 136 יחידות דיור הסמוכות למקום. לדבריו, אירועים אלו מייצרים מטרד וסבל לתושבי הקיבוץ. עתירות שהגיש הקיבוץ כנגד מטרד הרעש והפסקת השימוש במקום נדחו, ועתה הוא עותר כנגד תקפות רישיון העסק.
המועצה האזורית מטה אשר, באמצעות עו"ד אייל בוקובזה (מימוני־שלוש, עורכי דין), אמרה כי האולם פועל בהתאם לתנאי הרישיון, וכי היא בדקה את טענות הקיבוץ בדבר מפגעי הרעש, ואלו נמצאו חסרות בסיס.
עמדת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, באמצעות עו"ד דרור לביא־אפרת, היא שפעילות מלונאית מאפשרת קיום אירועים בתחומה. היא מתארת שהיתר הבנייה הוצא בשנת 2012. הקיבוץ ידע כי במקום מוקם אולם אירועים ולצדו גן, ולפיכך יש לדחות את העתירה בשל השיהוי בהגשתה רק עתה.
מפעילי האולם, באמצעות עו"ד דורון גושן, אמרו שהפעילות במקום תואמת לייעוד התכנוני של המקרקעין. שימוש בשטח הגן לקבלות פנים לאירועים מהווה שימוש נלווה לאולם, ואין כל מפגע רעש.
השופטת ברכה בר זיו קבעה שהיה שיהוי בהגשת העתירה, ולכן יש לדחותה. "הקיבוץ תקף את מתן רישיון העסק בטענה שהוא נוגד את התוכנית החלה על המקרקעין", תיארה השופטת, "אך מאחר שמדובר ברישיון עסק המתחדש מדי שנה בשנה, המועד הקובע לבחינת תחילת השיהוי הוא המועד שבו החלה הפעילות הנטענת כאסורה, או מועד מתן רישיון העסק הראשון לאולמות".
עתירה מנהלית יש להגיש בתוך 45 ימים מעת שההחלטה הנתקפת פורסמה או הובאה לידיעת הקיבוץ. הקיבוץ ידע על הפעלת האולם כבר בסוף שנת 2014, ידע על רישיון העסק שניתן להפעלת האולם בשנת 2015, אך העתירה הוגשה רק במרץ 2016.
"תקופה ארוכה", מתארת השופטת, "פעל האולם ללא הפסקה וללא טענה מצד הקיבוץ". האולם פועל כעת כבר חמש שנים, והנזק הצפוי להיגרם למפעילי האולם, אם יישלל מהם רישיון העסק, הוא אדיר".
עוד תמהה השופטת שמא יש לכאורה בסיס לטענת המועצה והוועדה כי העתירה הוגשה ממניעים זרים, שכן הקיבוץ עצמו יזם תוכנית להרחבה, לייעד מקרקעין למתחם תיירות, מלונאות ונופש (לרבות שטחי מסחר ואולמות כנסים) סמוך למתחם שבו נמצא האולם שעליו מלין הקיבוץ.
"מלונות נוהגים לקיים במתקניהם כנסים ואירועים", אמרה השופטת. "שימוש בשטח של מלון - אם בשטח בנוי כאולם, ואם בשטח של גן או בריכה - לצורכי אירועים, הוא דבר רגיל וחלק ממחזור העסקים שלהם.
"השימוש בגן הוא שימוש נלווה בלבד לפעילות האולם", היא הוסיפה, "מה גם שרישיון העסק משקף הסכמה מוקדמת עם נציגי הקיבוץ והוועדה כי האירועים ייערכו בתוך האולם, ואילו בגן תיערך קבלת פנים בלבד עם הגבלה בזמן של השעות לכך".
העתירה נדחתה, והשופטת פסקה כי על הקיבוץ לשלם 36 אלף שקלים שכר טרחת עורכי דין לצדדים האחרים.