בית משפט השלום בטבריה פסק כי בני זוג חברי חולתה ישלמו 23,500 שקלים לקיבוצם, למנהל הקהילה בקיבוץ ולפרקליט הקיבוץ (עו"ד לארי גודלשטיין), בתביעה שהם הגישו כנגד השניים בגין הוצאת לשון הרע.
לא היה ארגון פשע בקיבוץ. חולתה, צילום: אלעד גרשגורןלא היה ארגון פשע בקיבוץ. חולתה, צילום: אלעד גרשגורן
לא היה ארגון פשע בקיבוץ. חולתה, צילום: אלעד גרשגורן
(לא היה ארגון פשע בקיבוץ. חולתה, צילום: אלעד גרשגורן)
התובעים, באמצעות עו"ד גולדשטיין (קופרשמיט את גולדשטיין) סיפרו שבני הזוג פועלים באופן שיטתי וסדרתי כנגד ראשי הקיבוץ. ביולי 2012 נפסקו כנגדם פיצויים לטובת מנהל הקהילה הקודם של הקיבוץ, אך לא היה בכך כדי לגרום לנתבעים לחדול מהתנהלותם.
התובעים תיארו שהנתבעים ניהלו נגדם מאז 2013 מסע הכפשות ופגיעה מכוונת בהם ובשמם הטוב, שבא לידי ביטוי בשישה מקרים במכתבים שהופצו לנמענים שונים, ובהם חברים בקיבוץ, נשיא בית המשפט העליון, מבקר המדינה, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, ראש רשות המיסים, רשם האגודות השיתופיות, מפקד היחידה לחקירות הונאה וראש לשכת עורכי הדין.
הפרסומים, לטענת התובעים, כללו האשמות שקריות ומופרכות שייחסו להם עבירות פליליות בקיבוץ חולתה, שחיתות ומרמה בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים, מניעת פנסיה מאם המשפחה, התרת דם המשפחה, ואף כללו דרישה להקמת ועדה קרואה לחולתה, ועדת חקירה פלילית, למנהליה ולעורכי הדין, ששמו להם מטרה לרסק את רקמת חייה של המשפחה, ולמנוע ממנה קבלת מאות אלפי שקלים שהיו מיועדים להצלת חייה של בתם מסרטן קטלני.
עוד נטען כי הנתבעים הגישו תלונה בדבר קיומו של ארגון פשע בקיבוץ, ובו נכרך שמו של מנהל הקהילה. קיימים איומים גלויים על חיינו, כתבו הנתבעים, וייחסו לתובעים גניבה והעלמת כספים בידי נאמנים, פשעי שנאה, אלימות, הפחדה והתרת דם, גניבת כספי חולת סרטן, גניבת כספי הנפטרים, גניבת כספים וזכויות של הקשישים, וכן גניבת כספי החברים.
בפרסומים אחרים כתבו הנתבעים שהם נרדפים בביתם ושמנסים לסלקם. "קיימים איומים גלויים על חיינו", הם כתבו, והוסיפו: "זו קשירת קשר בכוונת זדון מכוונת על ידי עו"ד לארי גולדשטיין ומשרד קופרשמיט עם הנהלת חולתה כנגד המשפחה, שהביאה לקריסתה הכלכלית של המשפחה".
בתחילת 2015, כך נטען, הזהיר הנתבע מפני הרוע הטהור של מנהל הקהילה בחולתה בליווי סוללת עורכי דין משומנים היטב, שהצליחו להרעיב את המשפחה בעזרת סוללת עורכי דין נמרצת, עד שכל שנותר במקרר שלהם ביום שישי ההוא היה ראש של כרוב.
בלי בדל ראיה
הנתבעים, באמצעות עו"ד חן רון, טענו שהסכסוך בינם לבין התובעים ובעלי תפקיד קודמים בקיבוץ נעוץ בסירוב הקיבוץ לתמוך כלכלית במשפחתם עקב מחלת בתם.
הם אמרו שהקיבוץ הקים קרן לעזרה הדדית, שמטרתה להושיט יד ולסייע לחברי קיבוץ בעת צרה. 250 חברי הקיבוץ חויבו לשלם לקרן 125 שקלים בחודש.
לפי חישובם, הופקדו בקופת הקרן 375,000 שקלים בשנה. אך כשחלתה הבת שלהם במחלה קשה שהטילה על המשפחה הוצאות ניכרות לטיפולים ולרכישת תרופות מצילות חיים, הודיעה להם הקרן שאין בה כספים, ולכן לא יקבלו סיוע ממנה.
הנתבעים הרגישו כי הוליכו אותם שולל, והחליטו שלא לוותר אלא להיאבק בדרכים חוקיות מול הנהלת הקיבוץ כדי לברר מה נעשה עם מיליוני השקלים שנגבו עבור הקרן, ומי האחראי להיעלמותם. מאבק זה הפריע לטענתם לתובעים ולממלאי תפקידים שהחליטו להתנכל להם.
הנתבעים דחו את הטענות נגדם, ואמרו שאין בתוכן הפרסומים משום לשון הרע. הם טענו כי שלחו מכתבי תלונה לגורמים המוסמכים שתפקידם לחקור ולברר את האמת, ולכן קיימות לזכותם ההגנות של אמת בפרסום ושל תום לב.
השופט סאמר ח'טיב לא השתכנע. "המכתבים כוללים דברי בלע ואמירות פוגעניות ומבזות" הוא אמר, "המציגים את הקיבוץ, את מנהל הקהילה ואת הפרקליט באור שלילי, כעבריינים אלימים ומסוכנים ופורעי חוק וסדר, באופן המטיל דופי חמור בהתנהגותם ובמעשיהם, בשמם ובאמינותם, וכן במשלח ידו של התובע כעורך דין.
"יש לשון הרע בפרסומים", קבע השופט, "ולא חלה כאן הגנת אמת בפרסום. על הנתבעים היה לבסס את טענותיהם החמורות כנגד התובעים, אך הם לא הוכיחו בבדל של ראיה שהתובעים גנבו, רימו, הונו, הסיתו כנגד המשפחה או התירו את דמה, ובוודאי שאינם עומדים בראש ארגון פשע מאורגן".
לדעת השופט הגיעו החברים הנתבעים למסקנה בדבר התנהלות בלתי תקינה של הקרן, כי לא זכו לקבל ממנה סיוע, אך אין בכך כדי להצביע על שחיתות, על הונאה, על גניבה או על מעשי מרמה, שאותם ייחסו לתובעים.
בעדותו של עו"ד קופרשמיט, ששימש נאמן בקרן, תיאר השופט כי הוצגה יתרת הפתיחה של חשבון הנאמנות לקרן לעזרה הדדית בסך 277,273 שקלים, וזו אף גדלה כתוצאה מהפקדה נוספת של 100,000 שקלים שהעביר הקיבוץ.
"לא הוכח שנגנבו כספים מהקרן, מקופת הקיבוץ או מכספי נפטרים, קשישים או חולי סרטן", פסק השופט. כך גם נסגרו תיקים שנפתחו בפרקליטות מחוז צפון בעקבות התלונות. הנתבעים גם לא הוכיחו את טענתם שכספי החברים הועברו לסעיף ערבות הדדית בתקציב השוטף במקום לקרן לעזרה הדדית.
"הנתבעים טענו שמטרתם הייתה חקר האמת וחשיפת הנעשה בכספי הקרן, אך הגנת אמת בפרסום לא חלה על פרסום שגוי", הסביר השופט, "אפילו האמין המפרסם, בעת הפרסום, שהפרסום הוא אמת. כדי להצליח בהגנת 'אמת דיברתי', יש להוכיח את אמיתות הפרסום ואת קיומו של עניין ציבורי בכך".
השופט דחה גם את הטענה להגנת תום לב בפרסום, שכן הנתבעים כלל לא ניסו לברר את אמיתות הדברים.
"אכן, הנתבעים היו זכאים להעלות ביקורת עניינית ולגיטימית ולעורר הסתייגות, התנגדות או סימני שאלה ביחס לפעילות הקיבוץ או של העומדים בראשו ובאי כוחו של הקיבוץ", הסביר השופט, "אך מכתבים שנוסחו ככתבי אישום חריפים - בלשון שלוחת רסן, רוויים בהאשמות קיצוניות, שנועדו להשחיר את פניהם של התובעים - ודאי שאינם דיווח הוגן וענייני על הנעשה בקיבוץ, והם מהווים פרסום לשון הרע".
השופט גם לא קיבל את טענת הנתבעים, שהייתה עליהם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לשלוח לגורמים השונים את המכתבים הללו.
הנתבעים הוציאו לשון הרע על התובעים, פסק השופט, ועליהם לפצותם. לאחר שבחן את מכלול הנסיבות, מהות הפרסומים ומספרם, חומרת תוכנם, היקף תפוצתם הרחב, מעמדם של התובעים ועיסוקם, וכן מצבם הכלכלי הקשה של הנתבעים, הוא קבע פיצוי של 8,000 שקלים לזכות מנהל הקהילה, 5,000 שקלים לעו"ד גולדשטיין ועוד 5,000 שקלים לקיבוץ.
"אף הקיבוץ, בהיותו תאגיד", הוסיף השופט, "זכאי לפיצוי בגין לשון הרע". נוסף על כך חייב השופט את הנתבעים לשלם לתובעים 2,500 שקלים, החזר אגרת משפט ועוד 3,000 שקלים שכר טרחת עורך דין.