"לקיבוץ הזכות לקבוע מי נמנה עם חבריו", אמר השופט זיאד הווארי מבית המשפט המחוזי בנצרת, כשהצהיר כי בן לחברי קיבוץ אשדות יעקב איחוד אינו חבר בו.
זו ככל הנראה הפעם הראשונה שבה עתר קיבוץ כדי להצהיר שאדם אינו חבר קיבוץ (שכן ברוב המקרים מגיעה התביעה מצד זה המבקש להצהיר שהוא כן חבר). אכן, תביעה לא שיגרתית, אך גם סיפור המעשה אינו שיגרתי.
הנתבע (38), בן לחברים שאימצו אותו בילדותו, גדל בקיבוץ והתגורר בו במשך השנים. ראשיתו של הסכסוך בהודעת הקיבוץ לנתבע בשנת 2009, שלפיה בהגיעו לגיל 30 הסתיים מעמדו כבן משק והוא הופך לתושב עם הרשאה להתגורר בדירה.
משסירב הנתבע לחתום על הסכם הרשאה למגורים, נמסרה לו ולבת־זוגו דרישה לפינוי. בהמשך הדברים הגיש הקיבוץ נגדם תביעה לסילוקם מדירת המגורים.
הקיבוץ סיפר בבית המשפט שהנתבע ובת־זוגו השתלטו על חדר המדרגות בבניין, הפכו אותו לחדר מגוריהם האישי, והפעילו מקום לגידול בעלי חיים ובו חזירים ועופות. בסוף 2012 ניתן פסק פינוי כנגד הנתבע. לאחריו הגיעו הצדדים להסכם חתום שבו מחל הקיבוץ על חובם הכספי של בני הזוג, והם הצהירו שהם מוותרים על טענות הנוגעות למעמד כלשהו בקיבוץ.
גם הסכם זה לא סיים את המחלוקות. "הנתבע ואשתו שבו ותפסו חזקה בדירה בקיבוץ", תיאר השופט הווארי, והחלו בסדרת הליכים משפטיים למניעת הפינוי שלהם מהקיבוץ, לחיוב הקיבוץ להכיר בהם כחברים, לתת להם דירה מתאימה, ולהורות לקיבוץ לרשום את בנם במסגרת החינוכית ביישוב. כל התביעות הללו, סיכם השופט, נמחקו.
הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין עומר כהן ויואב שימשי (שלמה כהן ושות'), הסביר שהגיש את התביעה משום שהנתבע החליט כי הוא חבר קיבוץ, הגם ששאלת קבלתו לחברות לא עלתה מעולם באסיפה, ואין הוא חדל מלהטריד את הקיבוץ ואת חבריו.
מנגד טען הנתבע, באמצעות עו"ד חאתם עאסלה, כי הוא עבד ככל חבר ללא תמורה כספית, ומאז ינקותו הוא קשור לקיבוץ בקשר תרבותי, נפשי וכלכלי, מה גם שהקיבוץ התנהל כלפיו כאל חבר.
באשר להסכם עם הקיבוץ, שבו הצהירו בני הזוג שאין להם כל מעמד בקיבוץ, אמר הנתבע שחתימתו על שני העמודים הראשונים של ההסכם שבהם מופיעה הצהרתו זו היא מזויפת, וכי הוא חתם רק על הדף השלישי, המכיל את התחייבויות הקיבוץ.
"נטל ההוכחה לטענת זיוף הוא על הקיבוץ, שכן הוא מסתמך על המסמך, אך הקיבוץ עמד בנטל זה", אמר השופט, דחה את טענת הזיוף וציין את התרשמותו השלילית ממהימנות הנתבע ואת חוסר הסבירות שבטענותיו.
"הנתבע לא הוכיח שהקיבוץ נהג בו כחבר", אמר השופט. גם הטענה כי הפך לחבר אוטומטית בגיל 18 לא הוכחה.
הקיבוץ הסביר כי מאז 1988 נוהג זה אינו קיים עוד, והנתבע לא הצליח להצביע על אדם אחד שהתקבל לחברות בקיבוץ לאחר שנה זו אוטומטית, ללא הצבעה באסיפה. השופט קיבל את עתירת הקיבוץ, וחייב את הנתבע לשלם לקיבוץ 20 אלף שקלים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין.
