"אדם החולה בסכיזופרניה, אשר שאלת חברותו לא הועלתה על ידי הקיבוץ לאישור האסיפה - היש להכיר בו כחבר מכוח התנהגות או כתלוי בחבר"? שאלה עו"ד אלה אלון, סגנית רשם האגודות, בהחלטה שנתנה ובה קבעה כי אדם בן 50 נחשב חבר בקיבוצו בדיעבד מאז היה בן 18, והורתה לקיבוץ לתקן את פנקס החברים.
הסבר: לפי תקנות החברות רואים באדם חבר האגודה אם נהג ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, אלא אם קיימת בתקנון הוראה מפורשת הקובעת שאין לראות באדם חבר באגודה.
לרשם האגודות השיתופיות הסמכות להורות על תיקון פנקס החברים של הקיבוץ, ולכלול בו את שמו של אדם שהוכר 'חבר מכוח התנהגות', לאחר חקירה הבוחנת את הנתונים הרלוונטיים.
הצורך בהבטחת זכויותיהם והדאגה להבטחת קיומם של בגירים בעלי מוגבלויות מקבלים ביטוי בתקנוני הקיבוצים, המגדירים את מעמדם של אלה שאינם נמנים עם חברי הקיבוץ בתור תלויים בחבר הזכאים לסיפוק צרכיהם.
גם תקנות הערבות ההדדית מכלילות בגדר תלויים את ילדיהם הבגירים של החברים, שמוסדות המדינה או הקיבוץ הכירו בהם בתור בעלי צרכים ייחודיים.
מעגל ההפליה
החלטה זו של סגנית הרשם ניתנה בהשגה שהגיש אותו אדם (המשיג) על המלצת החוקר, שלא להכיר בו כחבר, שכן הוא ראה בו תלוי בחבר.
המשיג, שעקב מחלתו נקבעה לו נכות בשיעור 75 אחוזים, עבד והתגורר כל חייו בקיבוץ, למעט תקופות קצרות ביותר שבהן יצא לאשפוז או להוסטל בשל מחלתו. טיוטת ההסכם לבן בעל צרכים מיוחדים שנמסרה למשיג ולאמו - לא נחתמה.
בשנת 2008 פנה המשיג לביצוע חקירה ולתיקון פנקס החברים. החוקר שמינה הרשם מצא כי במשך שבע שנים - מאז היותו של המשיג בן 18 ועד שתוקן תקנון הקיבוץ ונוספה לו הוראה השוללת קבלה לחברות מכוח התנהגות - עבד המשיג במטבח הקיבוץ ("כמו כולם"), העביר את מלוא הכנסותיו מהביטוח הלאומי לקיבוץ, וקיבל תקציבים שוטפים בדומה לשאר החברים.
המשיג לא ביקש בתקופה זו להיות חבר קיבוץ, ציין החוקר. בשנת 2002 הוא הביע עניין בחברות, ועשה זאת לדעת החוקר על רקע ההפרטה בקיבוץ ורצונו ליהנות מהיתרונות הכלכליים הגלומים בכך.
אשר לשאלה אם אדם בעל נכות נפשית יכול להיות חבר בקיבוץ, הסיק החוקר שככל שהמחלה פוגעת בכושר השיפוט, לא יכול אדם לבקש להתקבל לאגודה שיתופית. לצד זאת קבע החוקר שהוא לא מצא שכושר השיפוט של המשיג נפגע דרך קבע.
הרשם דאז קיבל את המלצת החוקר שלא להכיר במשיג כחבר, וקבע שהוא בעל צרכים מיוחדים התלוי בחבר קיבוץ. המשיג לא השלים עם ההחלטה, פנה לבית המשפט, וזה הורה לקיים דיון מחודש בהשגה.
בשלהי 2014 ביקש המשיג לחדש את ההליכים. טענתו המרכזית הייתה כי בשל מוגבלותו לא הועמדה להצבעה שאלת חברותו בקיבוץ, לעומת חברים אחרים אשר בהגיעם לגיל 18 התקבלו אוטומטית לחברות.
פרקליטתו, עו"ד איריס פינקלשטיין, מהקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלות באוניברסיטת בר־אילן, תקפה את העמדה שלפיה בעלי מוגבלות נפשית אינם יכולים להיות חברים בקיבוץ, והסבירה שהיא מנוגדת לחוק שוויון זכויות של אנשים בעלי מוגבלות, לאמנה הבין־לאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, וכן לעקרונות חוק שיקום חולי נפש בקהילה.
אין לפסול אדם בשל השתייכותו לקבוצה של אנשים בעלי מוגבלות נפשית, אלא יש לבחון את התאמתו לחברות, טענה הפרקליטה, ותיארה שהתקיימו במשיג המבחנים להכיר בו בתור חבר מכוח התנהגות. הוא אינו תלוי, אלא חי בקיבוץ כשווה בין שווים.
בעת בחינת ההתנהגות של המשיג ושל הקיבוץ, הגיע החוקר למסקנה שהיחס של הקיבוץ למשיג היה כאל כל חבר. עם זאת קבע החוקר שזכויות וחובות אלו נוגעות גם לתלויים בחברים. במילים אחרות: גם בין תלוי לבין הקיבוץ מתקיימת מערכת יחסים מסוימת שבה החבר עובד בהתאם ליכולתו (בדומה לחבר קיבוץ), ומקבל תקציבים וכספים שונים.
האם כתוצאה מכך יכול תלוי לטעון שנוהגים בו כחבר? לטענת הקליניקה, קביעה שאנשים בעלי מוגבלות הם תמיד במעמד של תלויים בחבר מונעת מהם להחיל עליהם את התקנה המאפשרת להכיר בהם בתור חברים מכוח התנהגות, ובכך היא מפלה אותם לרעה.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד אלעד ברק, תיאר שראה במשיג בעל צרכים מיוחדים התלוי בחבר. "מתוך תפיסה של חברה שוויונית וקהילה תומכת", אמר הקיבוץ, "הזכויות והחובות המוקנות לבנים בעלי צרכים מיוחדים התלויים בחבר, דומות או קרובות לאלו של חברים". כלומר, אין הן זהות.
דרך המלך שהתוותה ועדת דולב - התנועה וארגון 'אהדה' לטיפול בבנים בעלי צרכים מיוחדים - הסביר הקיבוץ, היא באמצעות מעמד של תלוי בעל צרכים מיוחדים (כשהוא והוריו חותמים על הסכם אהדה).
ההגנה על בעלי הצרכים המיוחדים היא באמצעות חבילת זכויות סוציאליות ולא באמצעות מתן סטטוס של חבר המקנה זכויות קנייניות. אין החלטה של הקיבוץ שלא לקבל נכים לחברות, הדגיש הקיבוץ, והוסיף כי הודיע למשיג שכן ניתן להביאו להצבעה לחברות.
תפיסתו של הקיבוץ, אמרה סגנית הרשם, היא שלא ניתן לקבל אדם עם מחלת נפש לחברות, שכן מאפייני מחלתו פוגמים ברצונו החופשי ומונעים ממנו להשתתף בקבלת החלטות.
מכאן, היא קובעת, שאלת העלאת חברותו של המשיג להצבעה באסיפה הכללית - כפי שנעשה באשר לבנים אחרים בקיבוץ - כלל לא עמדה על הפרק בשל מחלתו, ואין לדעת עד כמה בחן הקיבוץ באופן פרטני את טיב המחלה של המשיג, את השפעתה על יכולתו להיות חבר, ועד כמה יצא מנקודת מוצא שאדם עם מחלת נפש אינו יכול להיות חבר קיבוץ.
"התייחסות מפלה המבוססת על סטיגמה כלפי בעלי מוגבלות נפשית היא תופעה חברתית", מציינת סגנית הרשם, ומביאה סימוכין מפסיקת בית המשפט העליון: "הנכה הוא אדם שווה־זכויות, חבר רגיל בחברה שבה הוא חי. הסטראוטיפ הוא אויב השוויון, והוא יוצר מעגל קסמים הפועל להנצחת הפליה", אמרה.
המשיג תמיד ראה את עצמו חלק מהקיבוץ, הוסיפה סגנית הרשם, ולא ייחסה משמעות רבה לכך שהוא לא השתתף באסיפות הקיבוץ, שהרי שיעור ההשתתפות באסיפות בקיבוצים, לדבריה, אינו גבוה במיוחד בקרב החברים.
ההחלטה שלא להעלות את שאלת חברותו לאסיפה ולהתייחס אליו כאל תלוי נבעה מההתייחסות אליו כאל חולה נפש שאינו יכול להיות חבר בקיבוץ, אף על פי שהחוקר קבע שהתייחסות זו אינה תואמת את יכולותיו של המשיג להיות חבר. זו החלטה מפלה, ולכן הטענה שלפיה הזכויות והחובות של המשיג הוענקו לו כתלוי, אינה עומדת.
ניתן היה להעלות לאסיפה את שאלת חברותו של המשיג עוד בהיות בן 18, אמרה סגנית הרשם, בהתאם לתקנון הקבלה לחברות של בני קיבוץ. התנהלות הקיבוץ בעניין זה נבעה מהפלייתו בשל מוגבלותו, קבעה סגנית הרשם, והיא בלתי תקינה. בנסיבות אלו יש להכיר במשיג 'חבר מכוח התנהגות'.
