בני זוג נישאו בקיבוץ, ולהם ילדים משותפים. קודם לנישואיה קיבלה האישה במתנה מהוריה דירה בעיר, וזו נרשמה על שמה בלבד. בני הזוג השכירו את הדירה, ובמשך שנות נישואיהם נכנסו דמי השכירות לחשבונם המשותף, ושימשו הן לשיפוץ הדירה ולהחזקתה, והן לכיסוי משכנתה שהם לקחו לצורך הרחבת בית מגוריהם בקיבוץ שבו גדל הבעל ולימים נעשה בו חבר.
לאחר כעשר שנות נישואין התגרשו בני הזוג. רשם האגודות השיתופיות קבע כי האישה היא חברת קיבוץ, וכי היא זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים של הזוג בקיבוץ.
לאחר הגירושין הגיש החבר תביעה שלפיה הוא זכאי לבעלות על מחצית הזכויות בדירה שבעיר, לנוכח 'הלכת השיתוף בנכס חיצוני מחוץ למסגרת איזון המשאבים שבמסגרת חוק יחסי ממון'.
נסביר: לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, על בני זוג שאינם עורכים הסכם ממון חל הסדר איזון משאבים. לפי הסדר זה, בעת פקיעת הגירושין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווי כלל הנכסים של בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין (או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין).
כדי להחיל את הסדר האיזון גם על נכס חיצוני (הרשום למשל רק על שם אחד מבני הזוג), צריך להוכיח בין השאר כוונה פוזיטיבית באשר לשיתוף בנכס המסוים.
בית הדין הרבני האזורי דחה את טענות החבר, ופסק שהדירה הייתה בבעלות האישה קודם לנישואיה, ולכן אין לחבר (הבעל לשעבר) חלק בה. ערעור שהגיש החבר נדחה בבית הדין הרבני הגדול, שפסק כי לא הוכחה כוונת שיתוף בדירה, וכי העובדה שהחבר נהנה מדמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה אין בה כדי לשמש הוכחה לבעלותו בדירה.
כך גם שיפוץ הדירה שנעשה במימון משותף - ושלא היה שיפוץ מסיבי ומשמעותי - אינו מוכיח על כוונת שיתוף, מה גם שהחבר נהנה מהשבחת הדירה בדמות דמי השכירות שהתקבלו.
בית הדין גם פסק שזכות המגורים של האישה בבית המגורים שבקיבוץ עם ילדיהם הבגירים של השניים עדיפה על פני מגורי החבר בה. קביעה זו, ציין בית הדין, אף מתיישבת עם החלטת הקיבוץ בעניין.
באמצעות עורכי הדין רגב אלקיים וחיה שאבי עתר החבר לבג"ץ כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול. האישה יוצגה בידי עו"ד שי קורן.
יורם דנציגר, שופט בית המשפט העליון, אמר שהתערבות בג"ץ בהחלטות בית הדין הרבני שמוּרה רק למקרים נדירים וחריגים, ואין מקרה זה נכלל בהם.
מדובר בדירה שניתנה לאישה על ידי הוריה והייתה רשומה על שמה בלבד כל שנות הנישואין. לא הובאה כל ראיה לכך שהייתה כוונה לרשום אותה גם על שמו של החבר.
ככל שטוען החבר בכל זאת לקיומו של שיתוף בדירה המזכה אותו במחציתה, היה עליו להביא ראיות שיגבשו דבר מה נוסף זולת יחסיהם הארוכים של הצדדים, ראיות שילמדו על כוונתם לשיתוף בדירה.
השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס תיחשב כדבר מה נוסף, המעיד על כוונת שיתוף בנכס, רק כשמדובר בהשקעה כספית רצינית. אין זה המקרה. משלא הוכיח החבר אותו דבר מה נוסף, אין לשנות מהמסקנה שלא חלה כוונת שיתוף בדירה.
השופטים נׂעם סולברג ואורי שׂהם הצטרפו לפסיקתו של השופט דנציגר. העתירה נדחתה, והחבר חויב לשלם 10,000 שקלים הוצאות המשפט.
