בולען שנפער באתר הספא של קיבוץ מצפה שלם בחוף מינרל בים המלח הביא לסגירתו. צווי סגירה שהוצאו אסרו את המשך הפעלתו.
תביעת המעסות. ביצעו טיפולי עיסוי לא רק במצפה שלם תביעת המעסות. ביצעו טיפולי עיסוי לא רק במצפה שלם
תביעת המעסות. ביצעו טיפולי עיסוי לא רק במצפה שלם
(צילום המחשה: שאטרסטוק)
שלוש מעסות שעבדו בספא ופוטרו בעקבות זאת, הגישו (באמצעות עו"ד בֹּעז האס) תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. הן טענו שהיו עובדות שכירות של מצפה שלם, ותבעו תשלומים בעד הבראה, חופשה שנתית, פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורין שלא כדין וללא שימוע וכן בגין היעדר הפרשות לפנסיה.
מנגד טען מצפה שלם, באמצעות עו"ד ישראל ליכטנשטיין, כי הוסכם עם התובעות מלכתחילה שלא יתקיימו בינן לבין הקיבוץ יחסי עובד־מעסיק, ושהן ישמשו כספקיות עצמאיות (פרילנסריות) לשירותי טיפול ועיסוי.
בית הדין לעבודה נדרש לשאלה אם התקיימו יחסי עובד־מעסיק בין התובעות למצפה שלם, או שמא מדובר ביחסים שבין מזמין עבודה לבין ספק (קבלן עצמאי) הנותן שירות.
מתכונת ההעסקה של המעסות התובעות הייתה כזו: הן התייצבו בספא למשמרות כדי לבצע טיפולי עיסוי בהתאם לדרישה. בעד הנוכחות במשמרת, גם אם לא נתנו כל טיפול, שולמו לכל אחת 100 שקלים, וככל שביצעו טיפולים הן קיבלו תמורה בהתאם למספר הטיפולים שביצעו ולפי דוחות חודשיים שהגישו. כנגד התשלום שקיבלו הן הנפיקו חשבוניות מס או קבלות. אחת המעסות הייתה חברת קיבוץ קליה, והוא שהנפיק את החשבוניות בעד התמורה ששולמה לה.
המעסות ביצעו עיסויים ועבודות נוספות גם באתרי תיירות אחרים, וגם שם הן הנפיקו חשבוניות כנגד התמורה שקיבלו. במהלך עבודתן הן לבשו חלוקים עם לוגו של המקום ואף קיבלו שי לחג כעובדים האחרים.
השופטת שרה ברוינר־ישרזדה הסבירה כי המבחן לקביעת קיומם של יחסי עובד־מעסיק הוא המבחן המעורב, המורכב משילוב של מבחנים, ושהמרכזי בהם הוא מבחן ההשתלבות שלו שתי פנים: החיובי, הבוחן את השתלבות מבצע העבודה בעסקו של מזמין העבודה ובודק אם היה חלק מהמערך הארגוני של מקום העבודה; והשלילי, הבוחן אם הוא ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו, המשרת את מקום העבודה כגורם חיצוני.
"אין מחלוקת", אמרה השופטת, "שפעילות התובעות הייתה חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני של פעילות הספא, כלומר פן חיובי המלמד על השתלבותן במקום העבודה. עם זאת, לכל התובעות היו עסקים משלהן של מתן שירותי ספא ואף שירותים אחרים, שזהו פן שלילי המלמד על היותן נותנות שירות כגורם חיצוני. הן ביצעו טיפולי עיסוי לא רק במצפה שלם, אלא גם במקומות אחרים. משכך", הסיקה השופטת", "מתכונת ההתקשרות בין הצדדים לא הייתה דווקא תוצאה של דרישה של מצפה שלם, אלא התובעות בחרו בהפעלת עסק משלהן כעצמאיות הנותנות שירותים לצרכנים שונים, וכך הן דיווחו לרשויות המיסים ולמוסד לביטוח לאומי.
"היחסים בין הצדדים", תיארה השופטת, "הוגדרו בהסכמה כיחסים שבין נותנות שירותים למקבל השירותים. מערכת יחסים זו לא נכפתה עליהן, והן גם לא ביקשו במהלך העסקתן לקבל זכויות של עובד. אכן, אין בהסכמת הצדדים כשלעצמה כדי ליצור או לשלול סטטוס של עובד, אך יש בכך כדי להצביע על כוונה, בייחוד באותם מקרים שבהם ניתן לבצע את ההתקשרות על ידי עובד שכיר או על ידי קבלן. כאשר הסכמת הצדדים מצאה ביטוי מפורש בהתנהלות, יש לתת משקל לכוונת הצדדים שרצו להתנהל במסגרת של ספק־מקבל שירות".
בית הדין הוסיף ובחן שורה של אינדיקציות לקיום יחסי עובד־מעסיק או היעדרם. כך למשל הוא ראה בכך שהתובעות נדרשו לתת את שירותי העיסוי באופן אישי ולא יכלו לשלוח מעסה אחרת במקומן משום אינדיקציה לקיום יחסי עובד־מעסיק, אך מנגד הוא לא מצא שהפיקוח עליהן וכפיפותן למנהל היו משמעותיים במידה כפי שמתקיימים ביחסי עובד־מעסיק, וקבלת ההוראות מהמעסיק לא חרגה מההוראות כלליות שנותן מזמין שירות לספק.
בכך שהתובעות קיבלו תשלום בהתאם למספר העיסויים שביצעו כנגד חשבוניות מס, ולא כנגד תלושי שכר, מצא בית הדין אינדיקציה להיעדר יחסי עובד־מעסיק, והוסיף שאין בקבלת שי לחג להעיד על קיום יחסי עובד־מעסיק, בעיקר כשנמצא שגם נותני שירותים אחרים קיבלו שי דומה.
"לצד אינדיקציות מסוימות לכך שיחסי הצדדים היו יחסי עובד־מעסיק", קבעה השופטת, "מרב האינדיקציות המהותיות מצביעות על אופי של יחסי ספק־מקבל שירות". משכך היא פסקה שהתובעות לא היו עובדות של מצפה שלם, דחתה את התביעה וחייבה כל אחת מהתובעות לשלם לקיבוץ הוצאות ושכר טרחה בסך של 1,200 שקלים.