מעל מיליון שקלים תשלם "חברת רפת בערבה בע"מ" לקיבוץ אילות, כך פסק השופט שמואל מנדלבום מבית המשפט המחוזי בחיפה בתביעות הדדיות שניהלו הצדדים, בקשר להתקשרות עסקית שהחלה בשנת 2002 בין רפת בערבה (שהוקמה בשליטה של חברות ירדניות) לבין הקיבוץ, להקמת תחנת הסגר לבעלי חיים (קרנטינה), על קרקע של הקיבוץ.
ויכוח עסקי. לרפת בערבה לא הייתה זכות לפרק את הקרנטינה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) ויכוח עסקי. לרפת בערבה לא הייתה זכות לפרק את הקרנטינה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)
ויכוח עסקי. לרפת בערבה לא הייתה זכות לפרק את הקרנטינה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)
(צילום ארכיון: דוד (דדה) עינב)
כניסת בעלי חיים למדינה זרה מותנית בכניסתם תחילה לקרנטינה, כדי לוודא שבעלי החיים אינם חולים במחלות מידבקות ושהשירותים הווטרינריים יכולים לחסנם. מכאן עלה הצורך בהקמת קרנטינה שתקלוט את בעלי החיים המיובאים לישראל ולרשות הפלסטינית. על רקע זה נוצר הקשר העסקי בין הקיבוץ לרפת בערבה. "מערכת היחסים העסקית ידעה עליות ומורדות", תיאר השופט, "ובכלל זה טענות הקיבוץ שרפת בערבה הפרה את התחייבויותיה, לא שילמה לו תשלומים שונים לפי ההסכם ולא קיימה את הבטחתה לטיפול בפגרים שהצטברו בקרנטינה. בעקבות זאת החליט הקיבוץ שלא להאריך את תקופת ההתקשרות עם רפת בערבה.
באמצעות עורכי הדין מנחם אברמוביץ וגל רוזנצוויג, תבע הקיבוץ פיצויים מרפת בערבה בגין נזקיו. מנגד טענה רפת בערבה, באמצעות עורכי הדין איימן עיאשה וחווה קלמפרר־מרצקי, לנזקים שגרם לה הקיבוץ בהתנהלותו ותבעה אף היא פיצויים ממנו.
התביעות ההדדיות כללו מספר רכיבים, ובהם אחד מהותי, הנוגע לבעלות בקרנטינה: האם בגמר תקופת ההתקשרות הייתה רפת בערבה זכאית, כטענתה, לפרק ולקחת את מבנה הקרנטינה או לקבל פיצויי בעבורו, או שמא, כטענת הקיבוץ, הבעלות בקרנטינה היא שלו ואין לרפת בערבה זכאות לפיצוי ממנו?
חוק המקרקעין אומר כך: "הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה". מכאן, לטענת הקיבוץ, שמבנה הקרנטינה ומבני הבטון שהוקמו על הקרקע הם בגדר "מחוברים שאינם ניתנים להפרדה", והבעלות עליהם היא של הקיבוץ. מנגד, לטענת רפת בערבה, מתקני הקרנטינה תוכננו כך שהם ניתנים לפירוק ולהעתקה למקום אחר. כדי להכריע בשאלה זו ביקש השופט לבדוק מה הייתה כוונת הצדדים לעניין זה, ואם בפועל ניתן להעתיק פיזית את המבנים הללו למקום אחר מבלי שהפעולה תהיה כרוכה בהריסה, חיתוך או גריסה.
השופט מצא שבוצעה יציקה של עמודי הקרנטינה לתוך בטון בקרקע, כך שלא היה תכנון מעשי להעתיק את הקרנטינה בעתיד. מכאן הסיק השופט כי מבני הקרנטינה הם "מחוברים שאינם ניתנים להפרדה", ובמילים אחרות: מחוברים בחיבור של קבע לקרקע של הקיבוץ.
השופט התייחס גם לאירוע שקרה בשנת 2015, כשהגיעו לקרנטינה אנשי רפת בערבה ועימם משאית מנוף ומסורים חשמליים בכוונה לפרק את הקרנטינה. צו מניעה שהוצא באותו יום והתערבות כוחות המשטרה מנעו את המשך פעולות הפירוק. "זו ראיה מובהקת לכך שרפת בערבה לא התכוונה להעתיק את הקרנטינה למקום אחר", אמר השופט, "אלא לפרק את המבנה לברזלים, תוך כדי ניסורם, עיקומם ושבירתם, ואת מבני הבטון להפוך לחומר למצעים".
עוד מצא השופט כי הצדדים הסכימו שבמקרה של סיום ההתקשרות טרם זמנה, תהיה זכאית רפת בערבה להחזר הוצאות ההקמה של הקרנטינה בניכוי פחת של עשרה אחוזים לשנה. "המשמעות היא", הסביר השופט, "שמשחלפו עשר שנים מתחילת תקופת ההתקשרות - אין עוד רפת בערבה זכאית להחזר ההוצאות. התוצאה היא שהבעלות במבנה הקרנטינה היא של הקיבוץ, ולרפת בערבה לא הייתה זכות לפרק את הקרנטינה או לקבל פיצוי בעד המבנים שנותרו. לרפת בערבה הייתה הזכות לקחת את כל הציוד שאינו מחובר, ולגביו היא זכאית לפיצוי".
סוף דבר, השופט ערך התחשבנות וקיזוזים בין רכיבי התביעות ההדדיות, שבחלקן פסק לזכות הקיבוץ ובחלקן לזכות הרפת, וקבע כי רפת בערבה תשלם לקיבוץ 1,176,594 שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ועוד שכר טרחת עורכי דין בשיעור של עשרה אחוזים מהסכום שנפסק.