"אני מרגישה לב כבד כלפי הבנים שלי. רן אף פעם לא אמר כלום, לא התלונן, עד היום הוא מאוד קשור לבני הכיתה שלו. הם חבורה מה'סיר'. יש ביניהם סולידריות, אוהבים להיפגש, זה אולי משהו טוב שאני יכולה להגיד על החינוך המשותף. עופר דווקא כן אומר לי בכל פעם: 'אמא איך יכולת? אין יכולת להשאיר ילד עם אסטמה בבית הילדים וללכת לטפל בילדים של מישהו אחר?' זה כואב לי, הוא צודק, לא הייתי מספיק חזקה ולכן לא הייתי אמא מספיק טובה, זאת האמת".
המונולוג הכואב הזה נאמר מפיה ועמוק מתוך ליבה של תרצה מיכאלי בת ה־98 מקיבוץ להבות הבשן. הוא אחד מתוך 13 מונולוגים מרתקים של אימהות הנחשפים בספרה החדש של אוריין צ'פלין (שריד) "ארבע שעות ביום" (עורכת דבי אילון) שיצא לאור לפני שבועות אחדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
4 צפייה בגלריה
אוריין צ'פלין בהשקת ספרה עם אחת המרואיינות. "אמא שלי בחרה שלא להתראיין לפרויקט, והודתה שלמרות הזמן שחלף עדיין מכאיב לה לדבר על זה"
(צילום: שרון אלתר-הורביץ)
הסמכות האימהית הופקדה אז, בימי הלינה המשותפת, ללא עוררין בידיה של המטפלת. ואם עד עכשיו התרגלנו לנבור בשריטות ובצלקות שהותירה השיטה בילדים, מוסט לפתע הזרקור לעברן של האימהות דווקא. הפעם הן בפרונט, והסיפור הוא שלהן. מה מרגישה אמא שפוגשת את הילד שלה לזמן קצוב אחר הצהריים ולא נמצאת שם עבורו כשהוא זקוק לה? איך השפיע הניתוק הזה על הקשר? ומה הן סוחבות איתן עד היום, כשהן כבר סבתות? החמצות צורבות? צלקות שלא נעלמות? קבלה וחמלה?
"התנאי שלי היה שהן ייחשפו בשמן המלא, בגילן ובשם הקיבוץ שבו הן מתגוררות. מנגד הבטחתי הרבה אהבה ואמפתיה, היעדר ביקורת או התערבות אישית בדברים ולשמש אוזן לדברים שלא עלו לפני כן"
האימהות, שהצעירה בהן היא בת 62 והמבוגרת בת 98, מספרות בכנות מטלטלת על הלינה המשותפת שהפקיעה מידיהן, לטוב ולמורכב, את גידול ילדיהן הרכים. הן מספרות על צו התנועה והקיבוץ שהורה להן להיפגש עם הילדים רק ארבע שעות ביום, מדברות על מעמד האישה והאם בקיבוץ הישן ומברכות (במרבית המקרים) על מעמדן בקיבוץ המתחדש.
"אני לא מתגעגעת לשנים האלה, כי אין לי זיכרונות נעימים להתרפק עליהם", ממשיכה תרצה מיכאלי במילותיה הנוקבות המובאות בספר. "להפך, מכאיב לי לחשוב על זה. אני מקווה שהבנים שלי ידאגו לרועי (בנה השלישי של אריאלי, המוגדר בעל צרכים מיוחדים – ק"ע). זה הדבר היחיד שמטריד אותי. שני בניי הגדולים בעלי משפחות ולהם עצמם יש נכדים. אני רק מקווה שלא ישכחו להיות אחים זה לזה, בטוב ובצרה. לו רק הייתי מצליחה לסלוח לעצמי על האמא שהייתי, הייתי מתה בשלווה".
תפנית בעלילה
האמא של הספר, אוריין צ'פלין (47) בת קיבוץ שריד, מרצה לתקשורת המונים ועוסקת בכתיבה תיעודית ובעריכת תוכן, שבה לפני שבועות ספורים לארץ ולקיבוצה לאחר שהות משפחתית של שמונה שנים בדאלאס, טקסס. בעלה יובל ובתה בת ה־15 לוּ ("אהבתי את השם משתי סיבות: לו יהי - מילת תפילה; וגם כי בהיריון איתה קראתי את 'כשניטשה בכה', ולאהובתו - שהייתה פסיכואנליטיקנית מוכשרת ויפה - קראו לוּ") הצטרפו אליה לביתם שבשכונת ההרחבה. הבן הבכור יפתח (20) נשאר בארצות הברית לטובת לימודי הרפואה.
על הספר, שטרם הגעתו לחנויות הספרים כבר מכר מאות עותקים באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, עבדה צ'פלין בעיקר באמצעות שיחות סקייפ. את רוב הנשים ראיינה מרחוק. רק עם חלקן נפגשה לשיחות בארבע עיניים בביקורי המולדת. בפועל ראיינה יותר משלושים חברות קיבוצים, אבל רק 13 מונולוגים שולבו בספר. בין הזיכרונות משולבים צילומי דפים מתוך "ספר השומרת", שבו תועדו בפרוטרוט תקריות ליליות בבתי הילדים.
איך כותבים ספר כזה ממרחק טרנס־אטלנטי ולא במפגש פנים אל פנים עם המרואיינות?
"מתברר שהחיסרון הפך ליתרון, והעובדה שלא ישבתי פיזית מול האימהות מהקיבוצים אולי הקלה עליהן להיפתח ולשחרר חוויות שהיו אצורות בתוכן שנים רבות. לכתיבה עצמה, ודאי בספר הזה, נקלעתי לגמרי במקרה. שהינו בשליחות של בעלי מטעם 'אלביט מערכות' ובתפקיד ביטחוני כלשהו, ואני הלכתי ללמוד היסטוריה של אמריקה ולימודי תרבות. מצאתי את עצמי יושבת בכיתה עם סטודנטיות מכל העולם, בנות 45-35, וכולן היו ברילוקיישן. כשהמרצה שלנו זיהתה את האופי המגוון של הכיתה, היא ביקשה מאיתנו לספר על הילדות שלנו. היו סיפורים מעניינים מאוד, ואני לא ממש ידעתי אם הסיפור שלי מעניין מישהו, אף על פי שאני מורגלת בסיפורים על הקיבוץ שלי ומורגלת בפליאה שמביעים כאלו שלא חוו קיבוץ. אני בת לאב שגדל בגניגר ואם מקיבוץ שריד, והיו לי סבים משני הצדדים. כשהגיע תורי סיפרתי על מה שעברתי.
אף אחת מהתלמידות לא שמעה על בית ילדים ועל לינה משותפת. בשלב מסוים הייתה תפנית בעלילה, והחלו לשאול אותי שאלות, בעיקר על אמא שלי (עדה רון, 72), וכיצד היא קיבלה את ההוראה להלין אותי בבית התינוקות מייד לאחר הלידה. לא ממש ידעתי להשיב להן, והתחלתי לראיין אותה. אמא שלי בחרה שלא להתראיין לפרויקט, והודתה שלמרות הזמן שחלף עדיין מכאיב לה לדבר על זה. החלטתי לפנות לנשים אחרות ולשאול אותן כיצד עברו את התקופה שבה הילדים היו מחוץ לבית ועל האחריות הישירה של האם. אני דור שלישי של בני קיבוץ, ולא ידעתי כלום. כך החל המסע המרתק שלי לנרטיב האימהי בקיבוץ דאז".
היו כבר ספרים שעסקו בנושא.
"אני מכירה את 'שירת הדשא' המרתק של נורית לשם, אבל הוא אקדמי יותר, ושפתו הייתה גבוהה. אני רציתי סיפורים עמוקים עם הפן האישי, הרגשי, ועם מונולוגים כואבים וגם מחייבים שהופכים את הספר לקריא וקולח. כל שנותיי כתבתי בתקשורת האלקטרונית והכתובה, ערכתי תוכניות אקטואליה בערוצים השונים, ולכן היה לי נוח עם הז'אנר הזה. הסיפורים כולם נאספו בשנת 2016. בכל שנה הייתי מגיעה לארץ שלוש או ארבע פעמים, צוללת לארכיונים ומחפשת מרואיינות. התנאי שלי היה שהן ייחשפו בשמן המלא, בגילן ובשם הקיבוץ שבו הן מתגוררות. מנגד הבטחתי הרבה אהבה ואמפתיה, היעדר ביקורת או התערבות אישית בדברים ולשמש אוזן לדברים שלא עלו לפני כן. היו נשים שנבהלו בשלב מסוים וביקשו שלא לפרסם, ולהן נתתי את מה שסיפרו כמתנה. אחרות לא הצליחו או לא רצו להעמיק בזיכרונות, והודיתי להן על הרצון".
מאילו קיבוצים הנשים שבחרת?
"יש בספר מונולוגים של אימהות מהקיבוץ הדתי, מהקיבוץ הארצי ומהתק"ם; מהצפון, מהדרום ומהמרכז. במבוא לספר סיפרתי את הסיפור של אימי ושלי. לעיתים יצא הסאבטקסט מרתק יותר מהטקסט עצמו. אין כאן גוונים צהובים, והכול נקי מאוד ואותנטי. רציתי לקרוא לספר 'חצי שעה של אהבה' על שום הזמן שהוקדש לביקורי האימהות בבתי הילדים, אבל בהוצאה חשבו - ואולי בצדק - שזה נשמע כמו 'רומן רומנטי' וכך הוצע השם 'ארבע שעות ביום', שזה הזמן ההורי".
עם איזו תובנה יצאת לאחר השלמת הכתיבה?
"כאמא, אני חושבת שהן החמיצו משהו חשוב מאוד: את ההתפתחות והגדילה של הילדים שלהן".
ההחלטה לחזור מארצות הברית לשריד קשורה בהוצאת הספר?
"קשה לענות. ידענו שאנחנו רוצים לחזור הביתה. לא ידענו מתי הזמן הנכון. היה קשה להינתק מהשגרה הנוחה והרכה שבדאלאס. הספר כן עזר לנו לקבל החלטה שאם לא נחזור עכשיו אולי נחמיץ את הורינו המתבגרים. עזר לנו לדעת שיש לאן לשוב - לשריד. אני מתכוונת להשקיע יותר בעסק הקטן שלי, שמתמקד בכתיבה, הרצאות, סטורי־טלינג וביוגרפיות. למדתי תקשורת, ערכתי את 'פופליטיקה' ומשדרי אקטואליה ותעודה, ובארצות הברית כתבתי לעיתונים על הרפתקאות שונות ביבשת. זה התחום שלי, ובו אני נשארת".
מחבלים בפעוטון
אחת המרואיינות בספר היא נורית רפפורט ממשגב עם, ילידת 1944, שמלבד הדברים החמים שסיפרה על החינוך הקיבוצי המשותף, שיתפה את צ'פלין באירוע דרמטי. בתה עדי, אז פעוטה בגן 'רותם', הייתה עם חבריה בת ערובה של מחבלים שהשתלטו על המקום והחזיקו בו כעשר שעות עד לחיסולם בידי כוח של סיירת גולני. עדי נפצעה קל באירוע.
נורית רפפורט: "לא שמעתי מילדיי רגעי תסכול וכעס על הלינה המשותפת. זו הייתה רוח התקופה ואלו היו פני הדברים. אי אפשר לשפוט את זה במבט לאחור. הכוונות היו טובות, כי הילדים היו בראש סדר העדיפות של הקיבוץ"
נורית גדלה ברעננה, התגייסה לנח"ל, עשתה של"ת מוקדם בכברי, הגשימה בחולתה, ולקראת סוף השירות הגיעה למשגב עם, שם הכירה את גדעון, לימים בעלה ואבי ילדיה. על אחת מהלידות שלה היא סיפרה: "אחרי יומיים חזרנו לקיבוץ, ישר לבית התינוקות. מטפלת התינוקות חיכתה בפתח ומייד לקחה את התינוקת שלי. הייתי עייפה ומבולבלת, והיא הייתה סמכותית מאוד ומנוסה, וסמכתי עליה. המטפלות היו מסורות ומקצועיות מאוד. הן לימדו אותי להיות אמא, נתנו לי ביטחון. בימים הראשונים עזרו לקלח, לחתל, הסבירו מה לעשות, וכך יכולתי להרפות, לנוח, להתחזק. המטפלת אמרה שעליי לבוא כל ארבע שעות להיניק. הרגשתי שאני בת מזל ושהתינוקת שלי נמצאת בידיים טובות".
על הלילה שבין 7 ל־8 באפריל 1980 סיפרה בין השאר: "חבר קיבוץ פרץ לביתנו וצעק שיש מחבלים בפעוטון 'רותם', ועדי בת השלוש הייתה שם". מעיל הדובי שלה הוכתם בדם וחורר מכדורים. עדי עצמה נפצעה בכתף ונותחה בבית החולים, והאם הודתה כי היא נולדה מחדש. לאחר שנתיים מונתה למזכירת קיבוץ, ואז גם התקבלה ההחלטה על מעבר ללינה משפחתית.
4 צפייה בגלריה
נורית רפפורט. המטפלות היו מסורות ומקצועיות מאוד. הן לימדו אותי להיות אמא, נתנו לי ביטחון
(צילום: שרון אלתר-הורביץ)
"רציתי לנהל את השינוי הזה באופן רגוע ושכלתני", היא מספרת. "שני הילדים הגדולים גרו במגורי הנעורים של הקיבוץ, ורק עדי עברה לבית ההורים. לא שמעתי מהם רגעי תסכול וכעס על הלינה המשותפת. זו הייתה רוח התקופה ואלו היו פני הדברים. אי אפשר לשפוט את זה במבט לאחור. הכוונות היו טובות, כי הילדים היו בראש סדר העדיפות של הקיבוץ".
מנקודת מבט אחרת, מתארת תרצה מיכאלי את הדברים כפי שהיא חוותה אותם: "רוב ילדי הקיבוץ התבקשו לקרוא להוריהם בשמותיהם הפרטיים. זו הייתה הנחייה חינוכית מתוך תפיסה אידאולוגית שגרסה שבמילים אמא או אבא מקופלות רכוּת ושייכות. ניסו לייצר מחיצה רגשית גם באופן ורבלי. אבל רן (בנה הבכור של תרצה, ק"ע) רצה את 'אבא'".
השקת הספר נערכה, איך לא, בבית ילדים בקיבוץ דליה, בגן שנשמר כמו בעבר. מרבית האימהות גיבורות הספר הגיעו מחוזקות בילדיהן הבוגרים. "כשאמא שלי, שלא התראיינה בספר, הוציאה חלילית", מספרת צ'פלין, "וניגנה את 'בואי אמא', כולם הצטרפו בשירה חרישית ואף עין לא נותרה יבשה". 'ארבע שעות ביום', סיכמו הכול, הוא מסמך חשוב ויוצא דופן בנוף הספרות הקיבוצית הגדושה, ולפי התגובות מסביב - מרטיב לא מעט עיניים נשיות, בוגרות מיטות ברזל שיתופיות, שאז היו ילדות וכיום הן בעצמן אימהות.
* * *
הפחד שלי עבר קירות וחלונות
הדור שלנו אופיין בכך שפעל "על אוטומט", לא שאלנו שאלות. כך היה. באתי מבית החולים עם תינוקת בידיי והיה לי ברור שאני הולכת ישר לבית התינוקות, אפילו לא עברנו בבית. אני לא זוכרת את עצמי בהתלבטות, אני כן זוכרת שלמטפלות היה כוח עצום ואנחנו האימהות התבטלנו בפניהן. אם היה מזל הייתה מטפלת מקצועית, חמה וקשובה, אבל לפעמים היו אלה מטפלות של "סידור עבודה", ממלאות מקום שקיבלו מידינו תינוקות רכים. לא הייתי מאלה שהתנגדו לחינוך המשותף, הרי לי החינוך הזה נתן מסגרת ואולי אפילו הציל את ילדותי, ובכל זאת הרגשתי תמיד את התלות בחסדיהן. כשהן היו מקצועיות וחמות הרגשתי טוב, כשהיו קרות או בלתי קשובות הרגשתי אבודה. כשילדתי את יעל היו לה במקרה מטפלות צעירות, לא מנוסות, ואני הייתי רק בת 21... התנהלתי באופן טכני, לא ידעתי שאפשר אחרת.
די מהר התחלתי להיתפס בלילות לחרדה עצומה, בלתי מוסברת, שמישהו יחטוף לי את הילדה מבית הילדים. היום אני יודעת שזה קשור בשדי העבר שלי, אבל אז לא הבנתי את זה. הפחד שלי עבר קירות וחלונות, שיתק אותי, שום דבר לא יכול היה להרגיע אותי. כמו בסרט, יכולתי לדמיין את הפחד זוחל ומשתלט ונכנס אליי מכל סדק. אני זוכרת את זה כמו היום, חרדה נוראה. ידעתי שזה לא הגיוני אבל לא יכולתי להתגבר. זה היה קורה לי בלילות, כשניסיתי להירדם בחדרי בקיבוץ ויעל בבית התינוקות, רחוקה ממני. ידעתי שאיש לא יבין את מה שעובר עליי ולא עשיתי דבר.
חיה לב־איל, יגור (מתוך המונולוג בספר "ארבע שעות ביום")
