צילום: שאטרסטוקצילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק
(צילום: שאטרסטוק)
שיערה הארוך הספיק להתייבש רק בקצוות הרחוקים הבהירים, נפל והסתיר את הפנים היפות שלה. היא הספיקה ללבוש את הטריקו הלבנה הפשוטה ולזרוק עליה את הסוודר הסגלגל לפני שהוא הציע שיעשה לה כמה תמונות יפות, ככה כשהיא עם האיפור על הפנים.
היא נמצאת בבית זר וריק, ביישוב הרחוק לא יותר מעשר דקות נסיעה מהקיבוץ שלה. בכל זאת, הדרך היחידה לחזור היא איתו, בסובארו הלבנה שמספר 79 באדום מתנוסס לה מאחור. איך הגיעה לכאן לעזאזל, ומה חשבה לעצמה. רצתה להיות מישהי מיוחדת, שיכירו ביופי שלה, בה. הוא פנה אליה, זקן בן ארבעים וקצת, בן משק גרוש שלא מזמן חזר לקיבוץ. גבר נאה, אבל משהו בדרך שבה חייך אליה, שאמר לה שלום בכל פעם שנפגשו, האופן שבו לחץ את ידה והשהה אותה עוד רגע אחד יותר מדי בכף ידו, קול הבס המפתה כששר "יום־יום כשאת עוברת כאן בתשע/ אנו לך שורקים מן הסולם" ושרק ב"ערב שירי אהבה" - גרם לה משהו שלא ידעה להסביר לעצמה.
× × × הוא פנה אליה בסוף ארוחת ליל שישי, כשירדה במדרגות חדר האוכל לכיוון הדשא הגדול. אמר "שבת שלום" בחביבות ואחז את ידה בין שתי ידיו. סיפר לה שהוא מתכנן לצלם סרט תדמית על מפעל דודי השמש של הקיבוץ; המפעל שהיה גאוותנו מול קיבוצי הסביבה; זה המייצר דודים לבנים אבל משאיר את סוליות הרגליים שחורות כשאנו מהלכים בו יחפים; המפעל שמחריש את האוזניים בקולות ייצור החומר הנדחס ונפלט; המפעל המשמים שכל שעת גיוס בו עברה לה כשנה שלמה ושעשרות שעות עוד מחכות לה כדי לצאת לטיול י"ב הנכסף. אבל היא אחרת, היא שונה. הוא ראה אותה. "המפעל פיתח מוצר חדש שמבטיח דוד שמש שאף פעם לא נגמר", הוא אמר בפרצוף מלא חשיבות - מהדוד? מעצמו? - והמשיך בלי לעצור. "רוב הסרטון יצולם במפעל, בבתי קומות ובבתי קרקע חדשים שעליהם יותקנו הדודים החדישים. אבל...", הוא הסתכל עליה ורגע השתהה כמתלבט, "חשבתי להכניס משהו יצירתי, חשבתי על הפנים היפות שלך".
הוא הסתכל לה עמוק לתוך הפנים. "העיניים האלה, איזה צבע יש להן? אפור? ירוק? כחול?" היא הסתכלה בו לרגע ואז הסיטה את מבטה ימינה ושמאלה לספסלי העץ המתמלאים בחברים שסיימו את ארוחת השבת. היא הרגישה איך הצוואר שלה מתחמם ומאדים, שלפה בגמלוניות את ידה מידיו ומיהרה לשמור אותה בכיס האחורי של ג'ינס השבת שלה, "תלוי בשמש, בים, בעננים", החזירה אליו מבט. עיניו התכולות סקרו את כולה. "נצלם אותך באמבטיה. יהיה לך משפט קצר על הדוד שלא נגמר. יהיה מלא קצף, כמובן. מבטיח שלא יראו שום דבר". היא לא השתהתה. מה יש פה לחשוב, היא נבחרה להיות הדוגמנית בסרט תדמית. זו התפנית, התוכנית שידעה שנועדה לה.
× × × הוא אסף אותה ברכב שלקח מהסידור ואמר שאת המאפרת הם יפגשו שם. כבר לקראת שקיעה, והם נוסעים בדרך הכורכר המשובשת המחברת בין הקיבוץ ליישוב השכן. הם הגיעו לבית בשכונה שהיא לא מכירה. אבל כל היישוב הזה זר לה, אף על פי שהוא מרוחק רק כמה דקות מהבית שלה. הוא הוציא מהמושב האחורי את מצלמת הווידיאו בנרתיק שחור שעליו כתוב בטיפקס גס "שייך לתרבות". בידו השנייה העמיס על כתפו את החצובה הכסופה, שגם עליה טרחו להכתים "תרבות", שלה את מצלמת הניקון הפרטית שלו ותלה אותה על הצוואר. היא התלבטה אם להציע עזרה ונאחזה בתיק בית הספר שאליו דחפה את הסטרפלס ששאלה מחברה, תחתונים להחלפה ומגבת צבעונית גדולה.
הוא סימן לה להיכנס אחריו לבית שיש בו הכול, אבל לא אנשים, והסביר שהבית שייך לחברים טובים שנמצאים כרגע בחו"ל והשאילו לו אותו לצילומים. רגע לפני שהיא חשה שמשהו אולי לא לגמרי בסדר, נכנסה בחורה צעירה שהיא לא הכירה, אוחזת בידה האחת תיק פלסטיק בוורוד חזק וביד השנייה שקית ניילון של סופר. הוא כיוון את שתיהן לאמבטיה שבקומה השנייה. היא נשמה פנימה - המאפרת פה, ציוד הצילום, הכול כפי שתוכנן.
חדר האמבטיה היה קטן ממה שדמיינה; אמבט לבן בגודל בינוני תפס את מרבית החלל, מולו כיור ומעליו מראה גדולה מלבנית ממוסגרת בפסיפס של כחול־תכלת־לבן. הבחורה - גבותיה משורטטות בשחור ושפתיה צועקות אדום - הוציאה מכחולים, מברשות, עפרונות וצבעים, ומרחה אותם במיומנות מהמצח ועד לסוף הצוואר. לה, במקלחת הקטנטנה שבחדר הנעורים, יש עיפרון אחד ירוק, וגם אותו היא מעיזה למרוח רק בערב שישי או בחג. הדלת נפתחה והוא נכנס. מזל שהיא עוד לבושה. הוא פתח את המים ושפך בנדיבות סבון נוזלי. "שיהיה הרבה קצף", שלח אל שתיהן אחד מחיוכיו.
× × × היא הסתכלה במראה, לבושה בחלק תחתון של ביקיני שחור ובחזיית סטרפלס ללא כתפיות. "בובה", אמרה המאפרת וכיווצה את שפתיה לכאילו נשיקה - מסתכלת דרך המראה כאילו עליה ובעצם על עצמה - ואז הכניסה את האיפור לתיק הוורוד. "אני בחוץ", היא עזבה אותה. נקישה בדלת, והיא קפצה פנימה ומיהרה לשקוע באמבטיית הקצף החלומית שלה. אצל הוריה אין אמבטיה. "זה לא שימושי", אמרה אימה כשקיבלו בית בשכונה החדשה, אף על פי שבלא מעט בתים כבר הכניסו את הפינוק הבורגני.
הוא פתח את החצובה, התקין את המצלמה, כיוון אותה אליה, הסתכל דרך העינית ושוב ישירות עליה שכובה באמבטיה. הוא היה מחויך. יש לה משפט קצר: "המים החמים לעולם לא נגמרים". הוא מבקש ממנה לחזור על המשפט. ושוב. ושוב. ועוד הרבה פעמים. היא מחייכת, קורנת, מנסה להיראות דוגמנית. יפה. מפתה. בת עשרים. מה זה אומר בכלל? הוא לא לגמרי מרוצה. "בואי נרטיב לך את השיער", התקרב אליה. הכניס את ידו למים והעביר את ידו הרטובה בשיערה. "יופי, ככה", הרטיב והחליק ופרע לה את השיער. זז אחורה, הסתכל בה ושוב קרב אליה. "אני רוצה שתהיי מכוסה בקצף", התכופף לאמבטיה והשיט לעברה קצף שדעך ונשבר. היד שלו נגעה בברך שלה כשגרף את הקצף מקצה האמבטיה ועד אליה. רק במקרה, היא הרגיעה את עצמה. הוא חזר למצלמה והתבונן בעינית. שוב הסתכל עליה, עדיין לא מסופק. "תתרוממי טיפה. ושימי עלייך קצף. רגע", אמר בקול מוטרד, "הבגד ים בולט מדי, זה מקלקל את כל האשליה". ואז שוב חייך אליה בחיוך הגבר הנאה שלו.
"אפשר?" התקרב. "אני טיפה מוריד למטה את החלק העליון, רק כדי שלא יראו אותו במצלמה". היא לא עונה לו כן. היא לא אומרת לא. והוא ניגש בחביבות ומסיט למטה את החזייה. ידיו מרפרפות לרגע על פטמות המתבגרת שלה. הן מזדקרות בעל כורחה, מהמים שכבר בכלל לא חמים, מהפחד, מהמגע. הוא קם למצלמה. "פעם אחרונה?" העיף לעברה מבט שלא באמת שאל. "המים החמים שלעולם לא נגמרים", היא מזייפת חיוך ומקווה שנגמר.
הוא חיכה לה מחוץ לחדר האמבטיה, על המדרגות היורדות לסלון. המאפרת כבר לא שם. "את יפהפייה ככה, עם האיפור והשיער. מה את אומרת? נעשה לך כמה תמונות? המצלמה אוהבת אותך". והיא נותנת לו לצלם אותה, אבל לא מצליחה להרים מבט בעיניים שלה, שלפעמים הן כחולות, לפעמים ירוקות ולפעמים אפורות, תלוי בשמש, בעננים ובים.
העלילה וכל הדמויות המוזכרות בסיפור הן פרי דמיונה של הכותבת, ואין לייחס לדברים כל משמעות אחרת.