היא נודעה בתור אחת מאלו שהגיל לא היה פונקציה בעבורם. ממש עד יומה האחרון נהגה תרצה ברגל משער הגולן לכתוב שירה. בסוף השבוע נדמה ברגל בגיל 97, והניחה מאחוריה מפעל ייחודי. קהל של מאות - בני משפחה, חברי קיבוצים ואנשים רבים שהכירו אותה הודות ליצירתה הברוכה - ליווה אותה אתמול (ראשון) בדרכה האחרונה.
רק לפני שבועיים ראיינתי את תרצה לכבוד צאת אסופת השירים החדשה פרי עטה "הלב פועם", שבה רוכזו שירים שכתבה בחודשים האחרונים. שנינו לא ידענו שזה הריאיון האחרון עימה.
היא המשיכה לכתוב בכל יום שיר, לפעמים אפילו שניים, "תלוי במוזה שיש לי", אמרה וחייכה. בשער הגולן כבר הפסיקו לספור את מספר השירים שיצאו תחת ידה. הכול החל במלחמת ששת הימים, אז שהו חברות הקיבוץ והילדים במקלטים ממוגנים מתחת לאדמה, שמעו את נפילות הפגזים הסוריים וחיפשו דרכים להעביר את הזמן ואת הדאגה שבלב. "השיר הראשון נכתב במקלט", היא שחזרה. "אני הייתי במקלט אחד, והבת שלי אורית הייתה במקלט אחר, שבו רוכזו הילדים. דאגתי לה נורא. המחשבה שהיא בלי אבא ואמא, מתגעגעת ואולי מפחדת, או שאולי כואב לה משהו - לא נתנה לי מנוח. אז כתבתי לה שיר ערש, של אם לילדתה. זה היה השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת".
את השיר המרגש "נומי ילדה" (שזכה גם לשם "שיר ערש במקלט") הלחין חיים הנייק־ברקני ז"ל, שרו אותו בחגי הקיבוץ, והוא אף זכה לביצועים של כמה זמרות, בהן יפה ירקוני הגדולה.
בחודש שעבר חגגה תרצה יום הולדת ועשתה נוסטלגיה לשיר כששרה אותו עם בתה אורית ועם נכדתה בר. סגירת מעגל סמלית נוספת אפשר לראות בחוברת השירים החדשה, שבה כתבה תרצה לילדי יישובי עוטף עזה, כמי שמבינה את חרדתם ואת תחושתם במקלט, המגן עליהן מהרקטות הנורות מעבר לגבול הדרומי.
היד מובילה אותי
תרצה נולדה ב־1922 בסלובקיה. אביה היה רופא בצבא, ובין ביקור במרפאה הצבאית לבית הספר, נחשפה הבת להתארגנות של נוער יהודי ולרעיון הציוני כשהצטרפה לפעילות מועדון הנוער של השומר הצעיר. עם חבריה היא שמעה את שליחי העלייה על המתרחש בארץ ישראל. אז גם התוודעה לראשונה לרעיון הקיבוצי, לחיי קבוצה, שיתוף ושוויון. בלבה ניצתה הלהבה.
פלישת הגרמנים לפולין ותחושת האיום על חיי היהודים החישו את ההכנות של חניכי תנועות הנוער לעלות לארץ ישראל. זו התרחשה דרך איטליה, באונייה האחרונה שקיבלה אישור מהבריטים להגיע לחופי ארץ ישראל בדרך לגאלית. הצעירים הנלהבים שהשאירו מאחור את משפחותיהם, כבר ידעו שקיבוץ היעד שלהם הוא שער הגולן, שעלה על הקרקע בעמק הירדן שנתיים קודם לכן, ב־1937. "הגעתי בגיל 15, אך המשפחה שלי נשארה באירופה, לצערי הרב", היא סיפרה. "לאורך השנים היו לי רגשי אשמה נוראים שאני זכיתי לעלות ארצה, ואבי - שהיה ציוני בנשמתו - לא זכה לכך. השאלה למה אני כן והם לא מלווה אותי כל השנים. על הנושא הזה למשל אני לא כותבת. זה קשה לי מדי.
"היינו צעירים ושובבים. חווינו נעורים מסעירים, בנינו קיבוץ ומדינה. את בעלי חיים ז"ל, ניצול השואה שהיה פרטיזן בימי המלחמה, הכרתי כשבא לקיבוץ עם חבריו הניצולים. הם נקלטו בקיבוץ אחרי גלות במחנות העקורים בקפריסין, לשם נשלחו על ידי הבריטים שמנעו את כניסתם לארץ ישראל אחרי סיום המלחמה".
איך את מתגברת על ליקוי הראייה בכתיבת השירים?
"העיניים שלי כבר בקושי רואות, אבל היד מובילה אותי בכתיבה. היד זוכרת את האותיות, ואני כותבת מהזיכרון. אני לא יכולה לקרוא את מה שכתבתי, אז עוזרים לי. תמר גולני, מנהלת בית הדר, ומיכל רפאלי, שעובדת איתנו ברב־חן, מקריאות לי, כי אני לא יכולה לקרוא לבד. הן מפענחות את מה שכתבתי, מדפיסות ומביאות לי".
איך את מחליטה על מה לכתוב?
"אני בוחרת את הנושאים לפי מה שנוגע בליבי, אם זה משהו שאני שומעת ברדיו ומצית לי את הרגש והדמיון. לפעמים זה אירוע אקטואלי, לפעמים אמירה, לפעמים זה חג או עונה בשנה. אני אוהבת לכתוב על אהבה, על רגשות ועל געגועים, כי זה משקף משהו שבן אדם רוצה מאוד. זה משקף תקווה.
"אני כותבת הרבה על מוזיקה, על צלילים, על נגינה ועל הריקוד, שאני אוהבת מאוד. התחברתי מאוד לריאיון ששמעתי על יגאל בשן ז"ל, שם סופר על אהבתו לילדים. אני מזדהה מאוד עם המשפט בשירו 'יש לי ציפור קטנה בלב', כי אני מרגישה את הציפור הזו גם אצלי בלב - ציפור הנפש, שמבקשת לצאת ולהוציא איתה את המילים ואת הרגשות. אצלי זה יוצא בצורת שירים".
האם את מתגעגעת לקיבוץ של פעם?
"יש געגוע, אבל זה היה, וטוב שהיה. זה התאים לזמנים ההם. אני חושבת הקיבוץ של היום טוב לא פחות".
מה חשוב לך שיישמר בקיבוץ?
"חשוב לי שהקיבוץ ישמור על קשר טוב בין האנשים, שהרגשות החמים כלפי מי שצריך עזרה יישמרו, עם עזרה וערבות בין החברים. וכמובן שאירועי התרבות והרוח שלנו ימשיכו להיות מושקעים כמו בכל השנים".
ברשימת התודות בסיום חוברת השירים את מזכירה את עופרה חזה ואת ברנרדו.
"אני אוהבת מאוד לשמוע את עפרה חזה, את הקול החם שלה. ברנרדו הוא בחור שבא לשיר ולנגן לנו מדי שבוע בבית הסיעודי, ויצרנו עימו קשר מיוחד. הוא שר, ואני מלווה אותו עם תוף, ככה כבר שש שנים. רקדתי ארבעים שנה, אבל הברכיים כבר לא נושאות אותי, אז אני רוקדת בישיבה, ממציאה ריקודים לפי עונות השנה, ונהנית מזה מאוד. אני אוהבת מאוד לרקוד וכמובן לכתוב - אף פעם לא למגירה.
בשבוע שעבר, בערב ליל שבת, היא לא ויתרה ובאה מהבית הסיעודי "בית הדר" לראות על דשא המופעים את הופעת הסבתות הרקדניות Tata ZaZa תוך כדי שהיא מלווה אותן עם ריקוד משלה בכיסא הגלגלים. בשבת שעברה נפטרה. יהי זכרה ברוך.
