זה התחיל בשיחת טלפון מפתיעה שקיבל במאי ומפיק הקולנוע יונתן ניר (בן הזורע וכיום חבר רמות מנשה). מצידו השני של הקו היה עמוס נחום, צלם הטבע הבין־לאומי עטור הפרסים. בפיו הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. 12 שנים לאחר מכן - בתום פרק מרתק וחוצה יבשות, שכלל מהמורות, רגעי משבר ואופוריה - הושלם המסע.
הושג התצלום שאיש לא הצליח לצלם לפניו. התוצאה של אותו מסע מרהיב, שהתחקה אחרי נחום באחד המקומות הכי נידחים בפלנטה בניסיון להשיג את אותו פריים "זהב" - דוב קוטב צולל - היא הסרט "תמונת חייו", המוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע וזוכה להצלחה יוצאת דופן.
נחום נולד ביפו ב־1950. כשילדים בני גילו חטפו פוליו או צהבת, הוא נדבק כבר בצעירותו בחיידק מסוג אחר - מזיק הרבה פחות - חיידק הצילום. עד שהחליט לעשות מזה קריירה, הוא נאלץ לגדול בבית לא קל ולחוות ילדות קשה בצל אב אלים שסבל מפוסט־טראומה בעקבות מלחמת השחרור. גם שנותיו בצבא לא היו פשוטות, ואלה הפגישו אותו מקרוב עם חוויות של כאב ואובדן. כלוחם בסיירת שקד הוא השתתף בכמה מהקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. מתוך מערבולת התחושות, החליט עם תום המלחמה לעזוב את הארץ ולצאת למסע נדודים, מסע שבמובן מסוים נמשך עד היום.
בארצות הברית הוא הגשים את החלום ולמד צילום. בתוך שנים צבר ניסיון, והצילום הפך למרכז חייו. עד מהרה החל לשלב בין שתי האהבות שלו - צלילה וצילום. ב־1992 הקים חברה שתממש את חזונו, Big Animals Photography Expeditions, ומאז הוא מצלם ומוביל משלחות צילום רבות לאתרי צלילה בעולם.
נחום (69) צילם בקריירת הצילום המפוארת שלו כמעט כל בעל חיים ימי גדול שניתן לחשוב עליו: מכרישים ולווייתנים, דרך תנינים ואנקונדות, ועד אורקות וכלבי ים נמריים.
אבל חלום אחד הוא לא הצליח להגשים, ותצלום אחד היה חסר לו באלבום. והאמת היא שלא רק לו. איש מעולם לא הצליח לתעד בסטילס דוב קוטב בעודו צולל, פנים אל מול פנים, ללא כל אמצעי הגנה. החלום היה להיות הראשון שיעשה זאת.
אסור לטעות בתעוזה שלו. הוא כבר ניסה לעשות זאת בעבר, וכמעט שילם על כך בחייו. ועדיין, למרות שהדבר משול לאדם העומד על קצה גג בניין גבוה ללא כל מעקה, הוא החליט שזה היעד שלו. משהו בו דחף אותו להתגרות בגורל ולנסות לעשות את זה שוב. למזלו, הפעם היה גם מי שליווה אותו, ואף תיעד, כשהצליח לעשות את הלא ייאמן.
כישרון ומסתורין
האדם שנסחף עם נחום אל האתגר המטורף הזה היה כאמור יונתן ניר (42), קיבוצניק מכל הכיוונים. הוא נולד בכרם שלום, אבל כבר כשהיה בן שנה עברה משפחתו לקיבוץ הזורע, שאותו הקימו סבו וסבתו מצד אביו. הוריה של אימו היו ממקימי כפר מסריק, שם יש לו עד היום משפחה גדולה. את אשתו, בת רמות מנשה, הכיר בתל אביב. אחרי פרק בעיר הגדולה, החליטו לפני כעשור להקים בית ברמות מנשה, שם נולדו להם שלוש בנותיהם.
אם אחד הפרקים בחייו של ניר יישמע לכם מוכר, אל תופתעו. כן, גם הוא החליט לצאת לנסות את מזלו בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם. וכן, גם הוא נמשך לתחום הצילום והצלילה. לרוע המזל הוא נפצע במהלך שירות מילואים כשלחם בסיירת מובחרת במלחמת לבנון השנייה. "לאחר השירות המאתגר בצבא חייתי בחו"ל", מספר ניר. "במשך ארבע שנים חילקתי את זמני בין העסק שהיה לי לבין הדרכת צלילה באתרים אקזוטיים שונים. במקביל, פיתחתי את התחביב שלי. אהבתי לצלם ולכתוב, ומימנתי מסעות צילום באמצעות כתבות למגזינים בעולם. כתבתי באופן די קבוע במוסף הארץ, ב־7 ימים של ידיעות אחרונות, במגזין מסע אחר ועוד".
על מה כתבת?
"כתבתי וצילמתי שבטים בפפואה גינאה החדשה, בתי יתומים בדרום אפריקה, נמרים ופילים בסרי לנקה, ציד כרישים - התעסקתי בצרות של אחרים".
לפני 15 שנים הצטלבו לראשונה דרכיהם של שני הצלמים - ניר ונחום. נחום כבר היה כוכב־על בתחום צילום הטבע האתגרי, אחד מהטובים בעולם. מהרגע הראשון לפגישתם חש ניר מרותק מהאדם המוכשר והמסתורי שלפניו.
"הבנתי שאיש בעצם לא מכיר את עמוס נחום באמת", הוא מסביר. "אף אחד לא יכול היה להגיד לי מה הסיפור שמאחורי הצלם המדהים הזה, שמצליח לצלם תמונות כאלה דרמטיות".
מה עוד ידעת עליו?
"ידעתי שהוא ישראלי, צבר, אבל הוא העדיף לדבר איתי אנגלית. היה ברור שישראל היא חלק חשוב ממנו, אבל הוא לא רצה לדבר איתי על העבר. זה סקרן אותי מאוד".
הזמנה לא צפויה
שנה לאחר מכן, ב־2006, חזר ניר לארץ והתחיל לעבוד כצלם בריף הדולפינים באילת. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה גויס בצו 8 למילואים. באחת הפעולות נקלע עם חבריו לשדה מוקשים. התפוצץ מוקש, והוא ועוד כמה לוחמים נפצעו בפיצוץ.
מה היו תוצאות התקרית?
"הוציאו לי כמה רסיסים, בהם גם אחד שהיה קרוב מאוד לעין, אבל בתוך כמה ימים כבר שוחררתי הביתה. הייתי קצת בדיכאון בגלל האירוע והפציעה, אבל החלטתי לשוב לאילת. המפגש המחודש עם הדולפינים הצליח להרגיע אצלי את הנפש ואת הגוף. זה היה הבסיס לסרט 'הדולפין' שיצרתי כמה שנים מאוחר יותר".
ואיך שוב נכנס עמוס לתמונה?
"כמה שבועות אחרי שהסתיימה המלחמה, קיבלתי טלפון מפתיע מעמוס נחום. שמעתי ממנו לראשונה שגם הוא נפצע בצבא, במלחמת יום הכיפורים, ובהמשך השיחה הייתה לו גם הצעה נרגשת ומרגשת. הוא הזמין אותי להצטרף אליו לאחד ממסעות הצילום שלו כעוזר צלם. כך מצאתי את עצמי מבלה איתו בסרי לנקה במשך שבועיים רצופים, אחד על אחד, כשמולנו נמרים ופילים".
התקרבתם לחיות, ומה עם הקרבה ביניכם?
"אז הוא עדיין לא נפתח ממש, אבל לאט־לאט התחיל לספר על חבריו לנשק מסיירת שקד, על אחיותיו אילנה ומיכל ועל הקולגות מעולם הצלילה ומעולם הצילום. רציתי לשמוע עליו עוד - על המקרה, על מה שהוא חווה - אבל הוא מבחינתו שלח אותי אל אלה שהכירו אותו כדי שהם יעזרו לי לאסוף פרטים על חייו לפני ובזמן המלחמה".
אז למעשה נולד בראשו הרעיון לצלם סרט על אותו אחד שהוא עוזר לו לצלם כעת. אחרי ששמע מנחום על החלום שלו לתעד דוב קוטב צולל, החליט ניר לשלב בתיעוד שלו בין הסיפור האישי הכואב של הבוס הנערץ, לבין המשימה המסוכנת שהוא עומד בפניה. "כשהבנתי את זה", אומר ניר, "היה לי ברור שזה סיפור אדיר, סיפור על אדם בשנות השישים לחייו שיש לו חלום גדול - שהוא גם הפחד הכי גדול שלו - בשילוב סיפור אישי מסתורי וישראלי כל כך". זו גם הייתה הזדמנות עבור היוצר הצעיר, אז רק בן 30, להתעמת אף הוא עם הכאב שחווה בעצמו.
זמן רב נדרש לגיוס התקציב לפרויקט תיעוד קולנועי בסדר גודל כזה. רק ההגעה מישראל לאזור שבו חי דוב הקוטב, אי־שם בצפון קנדה הארקטית, הייתה הפקה מורכבת שכללה תשע טיסות שהתפרסו על פני ארבעה ימים. וזה עוד לפני שדיברנו על האתגר שבהבאת גנרטורים, ציוד צילום כבד, סירות, דלק, מזון ואנשי צוות הפקה.
רק לשם המחשה, שטחה של נונוואט (Nunavut), הטריטוריה שבה צולם הסרט, גדול פי 85 משטחה של מדינת ישראל, וחיים שם כ־35 אלף בני אדם. אזור הצילומים היה מרוחק כ־400 קילומטרים מהיישוב הקרוב ביותר, שבו מתגוררים כמה מאות אנשים בלבד - בני שבט אינואיטים. זה היה באמצע שום מקום במובן הכי מזוקק של המונח. מי שלמעשה הציל את המצב היה הצלם התת־ימי אדם ראביץ', במקרה או שלא במקרה יהודי עם שורשים עתיקים בצפת.
ראביץ' נחשב אז הצלם הארקטי הטוב בעולם, כשמאחוריו 25 שנות ניסיון באזורים הפראיים האלה. מה גרם לו להצטרף דווקא לפרויקט הזה? מתברר שבתחילת הקריירה שלו, מי שהיה ה"מושיע" שלו היה עמוס נחום. ראביץ' חשב לעצמו שזו הזדמנות מוצלחת, אם כי משוגעת, להחזיר לו טובה מתחת למים. היו לו קשרים עם מקומיים שיכלו לעזור בלוגיסטיקה הסבוכה של הפקה בסדר גודל כזה, אז זה בכלל טוב. אז צוות יש; ציוד יש; צלם תת־ימי יש - וכך, שמונה שנים לאחר שניצת הרעיון, יצא לדרך ב־2015 המסע אחר דוב הקוטב.
במשך תקופה ארוכה ובתנאים לא פשוטים עקבו אנשי הצוות אחרי ה"גורו" שרצה לסגור מעגל ולהשיג את המפגש פייס־טו־פייס עם החיה המלכותית - דוב הקוטב - החיה שריתקה אותו, החיה שעוד עלולה להיעלם מעל פני כדור הארץ בגלל מה שעושים בני האדם ובגלל ההתחממות הגלובלית.
רבע חיים
לאחר מאמצים רבים, שעות של תיעוד ותקווה, חוויות מקפיאות וציפייה דרוכה - זה קרה. השוט המיוחל צולם.
ההתרגשות שברה שיאים. בעיניהם של השותפים לרגע המדהים הזה היה זה חשוב לא פחות מהישגים אנושיים אחרים. רק מעטים עד כה צללו עם דוב קוטב, ועמוס היה צלם הסטילס הראשון לעשות זאת ולתעד.
גם אתה חשת חלק מאותה אופוריה כשהיית שם לתעד אותו תופס את הפריים ההיסטורי?
יונתן ניר: "כל סרט דוקומנטרי הוא מסע פיזי ונפשי הן של הבמאי והן של הגיבור. המטרה היא שהחוויה הזו תעבור לאחר מכן גם לצופה. התחלתי לעבוד על 'תמונת חייו' כשהייתי רווק ובלי ילדים. כיום אני נשוי באושר ואב לשלוש ילדות. כמעט רבע משנות חיי הוקדשו לכך. 12 שנים אני מסור לפרויקט הזה. בשלבים מסוימים חשבתי שלא יֵצא מזה כלום, שאני עושה מעצמי צחוק, אבל השתדלתי להתמודד עם הספקות ועם הפחדים".
נדמה שעבור עמוס נחום מדובר לא רק בהישג מקצועי אלא גם בסרט תרפויטי שאולי מעמת אותו לראשונה עם העבר שלו.
יונתן ניר: "סרט תיעודי, אם עושים אותו באופן נכון, הוא כלי מצוין לעיבוד טראומות ולעיצוב ולדיוק של נרטיב. אין לי ספק שהילדות הקשה והמלחמה עיצבו את חייו ואת דמותו והפכו אותו למי שהוא. יכולת ההתמודדות שלו עם הפחד מבוססת על ניסיון חייו. כמו הרבה אנשים שעברו טראומות, גם הוא חי על הקצה, כל הזמן בתנועה וזקוק לרמת ריגוש גבוהה מאוד. אבל מה שמעניין אצלו זה שהוא לקח את הטראומה והפך אותה ליופי באמצעות המצלמה.
"הוא בעצמו אומר שהסרט לימד אותו הרבה על עצמו, ושהוא גרם לו לעסוק לראשונה בעבר שלו. מקסים לראות בהקרנות בישראל איך שהקהל מחבק אותו. הוא אחד משלנו. הסיפור שלו הוא סיפור של דור שלם, ולדעתי הוא מתחיל להרגיש את זה. אני חושב שההחלטה שלו לחזור ולחיות בארץ התאפשרה בעקבות התהליך שהוא עושה, ושהסרט הוא חלק ממנו".
לגעת באנשים
הסרט - שיצר עם שותפו דני מנקין, והופק עבור ערוץ הוט 8 בתמיכת הרשות השנייה, הקרן החדשה לקולנוע, מפעל הפיס וקרן חבצלת - זכה בגרסתו הטלוויזיונית לשידורי פריים טיים בצרפת, בגרמניה, ביפן ובהולנד. אחרי שידור הגרסה הקצרה ב־2017, שכללה בעיקר את סיפור המרדף אחר הדוב, התחילה עבודת עריכה מחודשת, שנועדה לספר את סיפורו המלא של עמוס נחום. בתום שנה וחצי נולד הסרט "תמונת חייו", "סרט אחרי לגמרי", לדבריו של ניר. הסרט פתח את פסטיבל הקולנוע הישראלי "דוקאביב" ואת הפסטיבל היהודי של סן פרנסיסקו, ומוצג כאמור בימים אלו ברחבי הארץ.
ומה האתגר האומנותי הבא שלך?
יונתן ניר: "אני עובד עם אנדי ביאט, המפיק והבמאי של סרטי המופת של ה־BBC, על שני סרטים. אחד מהם יעסוק בציד ובשימור של כרישים בכל העולם. על הסרט אחראים שני ישראלים צעירים ומוכשרים - רועי קמחי וזאב גירש. חוץ מזה אני מסתובב בארץ, מקרין את 'תמונת חייו' ומשוחח עם הקהל. את סרטי הקודם 'אח שלי גיבור' ראו 120 אלף איש. אני מקווה להגיע לכמויות כאלה של קהל גם עם הסרט החדש. אני אוהב מאוד את המפגשים האלה, שבהם אפשר לראות את העיניים של הצופים ולשמוע מהם ישירות איך הסרט נגע בהם. זה משהו שלא מקבלים כשהסרט מוקרן בטלוויזיה".
לתיאום הקרנות: אלמוג - 052-8853854
