במקום שבו העין הפרטית או העין הציבורית רואות קיבוצים שוקקים, מושבים נינוחים ויישובים קהילתיים פורחים - עיניה חסרות המנוח של הצלמת אלישבע סמית רואות חורבות מתפוררות, בארות מים שיבשו, עצי פרי ושדרות צברים שגדלו פרא, סממני חיים של כפרים שננטשו בשנת 48'.
בשנים האחרונות, כשהיא כבר עמוק בעשור התשיעי לחייה, תיעדה סמית, בעיקר בצפון הארץ, מראות של 11 כפרים פלסטיניים, זיכרונות כואבים עבור יושביהם שנעקרו מהם בכוח הזרוע או נמלטו מהם מתוך חשש לחייהם. התצלומים המונוכרומיים, וכן שני תצלומי צבע גדולי ממדים, מוצגים כעת בתערוכה חדשה בגלריה השיתופית היהודית־ערבית שבקיבוץ כברי, תחת השם 'ארץ ישנה'.
"במהלך מלחמת העצמאות ובתקופה שלאחריה", כותב האוצר יאיר ברק בדף הגלריה, "ננטשו כמעט 500 יישובים ערביים. חלקם נעזבו באין ברירה, ואחרים גורשו באופן אקטיבי". "אלישבע סמית מצלמת מעט מהנקודות שעליהן ישבו כפרים ערביים טרם המלחמה. היא איננה מספרת את שהיה, אלא טווה דימוי של מה שישנו. את הצילומים אופפת תחושת דממה והיעדר, רמז דק לטרגדיה היסטורית. מעט מהצילומים נושאים מידע העשוי לשפוך אור על העבר - חורבת בית ישן, קבר שיח', חומת אבן".
בתצלום אחד, מרשים במיוחד, נראה גופה של אלישבע סמית כשהוא שרוע בצל עץ אורן לצד שיח סברס קוצני בפתחו של מבנה קבורה. באחר אוחזות כפות ידיים גבריות בתצלום היסטורי של הכפר בירעם. בתמונה השלישית בסדרה נראה אדם בלבוש כהה פוסע בנוף חורפי ובידיו צמחים שליקט מאדמת הכפר הנטוש איקרית. מדובר ביעקוב, דור שני לעקורי הכפר. בשאר הסדרות נעדרת דמות האדם, והטבע כובש וכמעט מעלים את אבני הכפרים המסותתות. כמה מהכפרים היו סמוך לכברי, שגם הוא עצמו קם על חורבות כפר ערבי, מה שאולי יזמן אי־נוחות מצד חברי הקיבוץ.
סמית, ילידת 1932, נולדה בהולנד ועלתה לישראל בשנת 1936, שלוש שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון. היא הגיעה לקיבוץ מעגן מיכאל והייתה חברה בו עד שעזבה בשנת 1987. כיום היא מתגוררת בפרדס חנה ועוסקת בעיקר בצילום. בעבר הרחוק הציגה תערוכה שעסקה גם בנרטיב של השואה, תערוכה על מחסומי צה"ל בשטחים ועוד.
המדריך היה נבוך
את הטריגר לצילומים המוצגים בכברי היא תולה בחוויה שהזדמנה לה לפני שנים אחדות במהלך טיול בגליל המערבי עם קבוצת ותיקים מפרדס חנה, שהתקבצו תחת 'חוג המושבה'. "הגענו לצוק של ראש הנקרה או למערת הקשת הסמוכה לאדמית, כבר אינני זוכרת היכן בדיוק קרה הדבר", היא משחזרת, "מקיבוץ אילון נתן לנו המדריך הסבר על הנוף הנשקף מההר. הוא ציין את שמות כל הקיבוצים והמושבים שנשקפו משם. לאחר שסיים ניגשתי אליו, ושאלתי אותו מדוע לא הזכיר כמה וכמה כפרים ערביים באזור שהיו כאן לפני 48'. הוא היה נבוך מאוד ולא ידע מה לומר. אז החלטתי לקום ולעשות מעשה ולצלם את הנשכח מהעין ומהלב".
קשה לטעות בהנחה שאת אשת שמאל ומזדהה עם ארגוני השלום.
"נכון מאוד, אף על פי שאני קודם כול אומנית ולא דמות פוליטית. אני לא מדברת על זכות השיבה, אלא מבקשת לרענן את הזיכרון הישראלי. הממשלות בישראל, ולא רק זו של הליכוד, מנסות להדחיק ולהשכיח את הזיכרון של מה שהיה כאן לפני המלחמה והגירוש. לא מכבר נחקק חוק שמסמכים הקשורים למה שהיה כאן במלחמת 48' ייחשפו רק בעוד תשעים שנה. היה לי קשר עם עמותת 'זוכרות', ובעיקר עם נשות 'מחסום ווטש', שהייתי חלק מהן וגם צילמתי את המחסומים שלידם הן ניצבו והפגינו".
מה היה המקום הראשון שצילמת בו?
"יער לוביה, סמוך לקיבוץ לביא. קראתי כתבה בעיתון 'הארץ' לפני כמה שנים, שסיפרה על יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ כדי לנטוע עצים בחורשה שהייתה אמורה להיקרא על שם יהדות דרום אפריקה, שתרמה כסף לקק"ל. לאחר ששמעו מה קרה עם ערביי הכפר, וששבעים מהם נרצחו בטבח אכזרי במיוחד בוואדי הסמוך, הם סירבו לנטוע את העצים. מכאן יצאתי לכפרים נוספים שבחלקם לא היה ממש מה לצלם ובחלקם עיי חורבות".
התערוכה שלך מוצגת במקום ובאזור שהיה מאוכלס בכפרים כאלו. את לא חוששת מתגובות קשות מצד המבקרים בה?
"אני מחכה גם לתגובות קשות, כי זה מה שתערוכה כזו עלולה או עשויה לעורר. מה שבטוח - לא יתנו לי לנוח כאן על זרי הדפנה. הגלריה באום אל־פאחם כבר הזמינה אותי להציג, ואני מניחה שיהיה המשך לחומרים שאני מצלמת. בעבר הצגתי בסינמטק בירושלים סדרה על מחסומים. עבודות שלי הגיעו גם לארצות הברית, ועוד היד נטויה".
נטויה ונחושה. ואת כבר לא צעירה - כמעט 87.
"כשאני מצלמת אני חסרת גיל. כל המכאובים נעלמים והאדרנלין בשמיים".
גלריה כברי
שעות פתיחה:
חמישי 18:30-15:30
שישי 14:00-11:00
שבת 15:00-11:00
נעילה: 28.9 בשעה 12:00
