כנראה שהיא הייתה צריכה קצת זמן צינון. התקופה הארוכה במסדרונות הכנסת - במאבקים לסיום הסכסוך היהודי־ערבי, בהצעות החוק שנועדו לעשות פה צדק מאוחר עם נשים והפייט בדילים הפוליטיים - הייתה מורכבת ואינטנסיבית. אחרי שנים שזה התבשל בה, ובמבט די רחוק מימיה בביצה הפוליטית, החליטה ד"ר ענת מאור שזו העת לפתוח הכול.
"הבשיל בליבי הרצון לכתוב את סיפור חיי וערכיי", היא אומרת. "כשניגשתי לכתיבה, היה הנעלם רב מהגלוי, ודברים רבים התפתחו תוך כדי תנועה. אולם שני דברים היו ברורים לי מראש. הראשון, חשתי שהדבר הנכון ביותר הוא לכתוב ספר עם ציר כפול, שישלב הן את סיפור חיי והן את פעילותי להגשמת ערכיי. הרגשתי שסיפור העובדות הביוגרפיות ללא הממד הערכי־רעיוני, לא ישקף את מי שאני. זה היה אתגר גדול.
"הדבר השני הוא הפרק הפותח. גמלה בליבי החלטה בהירה שלא אצעד בשביל הכרונולוגי הרגיל של רצף האירועים, אלא שהפרק הראשון יהיה על הנושא העוצמתי ביותר בחיי. וכך נפתח הספר בלידתי כאם, שהתרחשה עם לידת בנותיי. אני מקווה שהרעיון ייגע גם בליבם של מי שיקראו את הספר".
"חיי וערכיי", ספרה עב הכרס של מאור, יֵצא לאור בקרוב בתום כתיבה שנמשכה כמה שנים. הוא נולד רק עכשיו, כשהרגישה שיש לה זמן ופנאי למשימה גדולה מעין זו - אחרי עשורים של פעילות בקיבוץ, בכנסת, באקדמיה ובשאר תפקידים. "משעה שהתחלתי במלאכה, נשאבתי אליה בהנאה גדולה, והכתיבה וחדוות היצירה קלחו. זאת גם בזכות קולגות שסייעו בהארות ובתובנות חשובות תוך כדי הכתיבה", היא אומרת.
את סוקרת את מרבית עשייתך. האם יש תקופה שהיא משמעותית במיוחד מבחינתך?
"חיי היו ועדיין מגוונים ביותר. אני מונה בספר את ארבעת המעגלים המרכיבים תדיר את חיי - המשפחה, הקיבוץ, הפוליטיקה וההשכלה. לכל תחום ותקופה יש דגש ויופי משלהם, וריבוי המעגלים והשילוב ביניהם הוא שעשה ועושה את חיי למעניינים ומאתגרים כל כך".
היא נולדה ב־1945 לצילה ולצבי הרפזי, שעלו ארצה מפולין והתיישבו בנגבה. בשונה מהתלאות שעברו הוריה בחייהם, נעו ילדותה, נעוריה והשירות הצבאי שלה בדרך הסלולה של בת קיבוץ. "דרך יציבה, אך רחוקה מלהיות מונוטונית", היא ממהרת להבהיר. היא וחבריה צעדו בשביל האתגרי והמחייב של החינוך הקיבוצי ושל תנועת השומר הצעיר. אחרי שירות צבאי, שאותו סיימה בדרגת סגן, הייתה פעילה במעגל הקיבוצי במשך עשרים שנה: מזכירת קיבוץ נגבה, מנהלת המוסד החינוכי צפית ושליחת עלייה של הסוכנות היהודית ושל התנועה הקיבוצית בניו יורק. קפיצת המדרגה וההכרה הציבורית הייתה עם היבחרה לכנסת בשנת 1992 במסגרת מרצ, שאז גם זכתה בהישג השיא שלה - 12 מנדטים.
"זו הייתה תקופה מיוחדת במינה - התקופה רבת־ההישגים של יצחק רבין כראש ממשלה אמיץ, ישר ופורץ דרך. הייתה לי זכות גדולה להיות שם אז", היא נזכרת. "הייתי במחנה השלום המצומצם של מפ"ם, לימים מרצ, שכבר אחרי מלחמת ששת הימים דיבר כאופוזיציה קטנה מאוד על הצורך בפשרה של שתי מדינות לשני עמים ועל עיוותי הכיבוש המשחית. להיבחר אז לכנסת, 25 שנים אחרי המלחמה, ולהיות נוכחת בשלושת ימי הדיון המרתקים והקשים על הסכם אוסלו - זו הייתה חוויה מרגשת ביותר.
"כל הדוברים בכנסת, התומכים והמתנגדים, דיברו מעומק ליבם ודמם. כשהקשבתי לדברי רון נחמן ואחרים, ראיתי איך חרב עליהם עולמם. אך ליבי גאָה מהתרגשות על כך שראש הממשלה יצחק רבין - שרק שלוש שנים קודם לכן איים על הפלסטינים שנשבור לכם את העצמות - עשה את המהפך ואימץ את דרכנו לשלום".
זה היה השיא?
אולי זו הייתה פסגה של פעילויות, אך גם ובעיקר חלק מהרצף של עשייתי. בספר אני מתארת גם את פעילותי העשירה בכנסת בנושאי החקיקה הפרטית ובתחומי התמחותי לקידום נשים - בעבודה, ברווחה, בחינוך ובהשכלה הגבוהה. כמו כן נגעתי במתח שבין השליחות בעבודת הכנסת לבין ההתמודדות עם נורמות התחרות בג'ונגל הפוליטי".
ב־2003, אחרי שפרשה מהכנסת, פעלה במשך יותר מעשור כמרצה באקדמיה וכפעילת שטח. את החתירה לשלום החליפו מאז ממשלות ימין שלא הצליחו להמשיך ולהניע את התהליכים המדיניים באזור, תהליכים שהיא כה ייחלה להם.
איך את רואה את המציאות כיום?
"ידוע לרבים מאיתנו שחל מהפך שלילי גדול בפניה של החברה הישראלית. ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו מדרדר את ישראל לנתיב אנטי־דמוקרטי ואנטי־חברתי ברוב תחומי חיינו. ההשוואה בין היושרה, הצניעות והדוגמה האישית של רבין, לבין הנהנתנות וההאשמות הפליליות כנגד נתניהו, מעידה כאלף עדים על השינוי הדרמטי לרעה. כיום אנחנו נאלצים להיאבק ולהגן על שומרי הסף ולהילחם נגד הפייק ניוז ושטיפת המוח. נתניהו הצליח לייאש את הציבור מסיכוי לפשרה ולשלום ומהצורך לצמצם פערים. ההסתה, ההפחדה והפגיעה באזרחים הערביים של ישראל מובילה לגילויי גזענות".
יש אספקטים חיוביים?
"מבחינת קידום הנשים, הובלנו להישגים רבים בשילוב של יותר נשים בתפקידים בכירים, בתקשורת בספורט, במודעות למגדר ובתנועת Me Too - אך בעשורים האחרונים נוצר כשל חדש בדמות שעבּוּד מודרני של גברים רבים לעבודה ולפרנסה. הדבר גורם לעומס גדול יותר על הנשים בגידול הילדים ובאחזקת המשפחה, ופוגע ביכולת שלהן לפתח קריירה בהתאם לכישוריהן. החזון הוא מינון הולם של העבודה, תוך כדי פיתוח וחלוקה שני בני הזוג בשתי קריירות - בפרנסה ובחינוך הילדים".
מאור, אם לשתיים וסבתא לחמישה נכדים, שבה ומדגישה כמה היה חשוב לה לשלב בספר בין הערכים הדמוקרטיים־הומניסטיים וזכויות האדם לבין חייה האישיים. "משפחתי היקרה, שיעקב ואני בנינו - עם הבנות, הנכדים, אחיי והמשפחה המורחבת - היא העוגן, המעטפת והיד המלטפת", היא אומרת. "בשנת ה־75 לחיי הגעתי לנקודת הזמן הראויה לעשות בה מעין סיכום ביניים של ערכיי, של חיי ושל תרומתי. הסיכום הוא של העבר; אל העתיד אני צופה בחדווה ובסקרנות, ופועלת במלוא האמונה והמרץ - ברמה המשפחתית, הפוליטית־ציבורית, הקיבוצית והאקדמית".
"ענת מאור הייתה אחת הפרלמנטריות הפעילות והנמרצות ביותר בכנסת", כתבה יו"ר מרצ לשעבר זהבה גלאון על כריכת הספר. "עבורה, עוולות השוק והניסיון לדחוק לאחור את מעמד האישה לא היו גזירת גורל, אלא מציאות בת שינוי, והיא רתמה את כל כוחה הפרלמנטרי כדי להניע את השינוי הזה. וכך בתחומי פעולה רבים. ספרה מדגים את הקשר שבין אישיות לפוליטיקה, ובין מוסר פנימי לתרומה לחברה. הוא סיפורה של אישה אחת, באחד הצמתים המרכזיים של החברה הישראלית, אך הוא יכול להיקרא גם כספר מנחה לכל מי ששואף או שואפת לראות כאן חברה מתוקנת יותר".
