בילדותי, כששאלתי את הרפתן מדוע בזמן החליבה משמיעים מוזיקה, ענה לי במלוא הרצינות: "הפרות אוהבות מוזיקה קלסית, ונותנות יותר חלב". רפתן בדחן או רפתן ידען? לא ידעתי אז.
ביום שבו הבחנתי שהפרות בקבוצת יבנה התעכבו בדרכן לחליבה, הביטו אחורה לכיוון הבית האדום (מבנה היסטורי, צמוד לרפת, המארח תערוכות) והקשיבו למוזיקה שבקעה משם – ידעתי. הרפתן ידען.
זו לא היתה סתם עוד תערוכת ציור. הפעם זו תערוכה נודדת יוצאת דופן. ברגע הראשון המבקר אינו מבין לאן בדיוק הוא נפל. ריח חזק של רפת פעילה התמזג עם סימפוניה של בטהובן. ציורי מנצחים היו תלויים על הקירות. לא קבלת פנים רגילה. הציירת אפרת עפרוני (חברת קבוצת יבנה) קיבלה במאור פנים את המבקרים. אפרת משלבת את תחביב ההאזנה למוזיקה ואת כישרונה בציור באופן מיוחד. היא מנדבת לבאים פרטים על תהליך עבודתה וגם אנקדוטות מרתקות.
"כבר יותר משלוש שנים אני עוסקת בציור מנצחים של תזמורות קלסיות. תערוכה זו היא תוצאה של שתיים שהן אהבותיי: מוזיקה וציור. מילדותי קיבלתי השכלה מוזיקלית, וניגנתי בחלילית ובכינור. בית הוריי בקיבוץ היה ספוג תרבות יהודית מתובלת בתרבות אירופית, וצלילי מוזיקה נשמעו בו לעיתים מזומנות.
"נמשכתי לצלילים ולתנועותיו של המנצח, שבשפת גופו הוא מפרש את היצירה המוזיקלית ובעזרת שתי ידיו והבעות פניו מעביר לעשרות הנגנים היושבים לפניו את הדרך שבה ירצה שישמיעו את הצלילים. כאוהבת אדם, יופי, אומנות ומוזיקה - העליתי במכחולי מדגם של יותר מעשרה מנצחים ומנצחות, והנצחתי אותם בתערוכה, 'למנצח שיר מכחול' קראתי לה.
המאסטרו התרגש
בעלה רמי עפרוני, גם הוא חובב מוזיקה קלסית, מפרגן לה ומהנהן בראשו. ניכר בו כי הוא מסכים לכל מילה. אפרת מספרת שהם נוסעים להרבה קונצרטים ונהנים מאוד.
הם למדו ליהנות מצפייה ומהאזנה לקונצרטים גם בטלוויזיה. בצפייה ובהאזנה מסוג זה יש יתרון משמעותי, שכן זו הדרך היחידה שבה ניתן להבחין בחזות המנצח, בשפת גופו ובהבעות פניו. באולם הקונצרטים, מפואר ככול שיהיה, רואים רק את אחוריו של המנצח.
רמי מספר שאחד הציורים האהובים עליו הוא דמותו של המנצח גוסטאבו דודמל, מנצח מוביל בתחומו. והוא רק בן 36, וכל עתידו עוד לפניו.
"יום אחד", מספר רמי, "אני קורא הודעה בעיתון המציעה נסיעה לקונצרט בברצלונה שבו יושמעו תשע הסימפוניות של בטהובן בניצוחו של גוסטאבו דודמל. מובן שאי אפשר להחמיץ הזדמנות כזאת. נסענו. החלטנו לקחת תדפיס של דיוקנו, ואולי יזדמן לנו לפגוש בו ולהעניק לו את הציור.
"ביום הראשון, בעוד אפרת מצלמת את אולם הקונצרטים המפואר, נעצרה מכונית מרצדס מפוארת מול הכניסה, וממנה יורד - לא תאמינו - לא אחר מאשר גוסטאבו דודמל בבגדי עבודה, כלומר תלבושת של מנצח. קראתי מייד לאפרת: 'בואי מהר, הוא פה! הוא כאן עכשיו!' אבל עד שהגיעה אפרת, הוא נעלם לתוך המעלית ושומרים רבים מסביב לא אפשרו גישה.
"לאחר הקונצרט לא מיהרנו לצאת. ביציאה פגשנו בנגנים. דיברנו והתיידדנו איתם. הם ידעו לספר שהקונצרט מתרחש בשעות הערב, ושבשעות הבוקר יש חזרות. מובן שלא ויתרנו. למחרת התייצבנו שוב בכניסה לאולם. מייד ראינו את המרצדס מוכנה לתזוזה. הבנו שהמאסטרו כבר יוצא. אך כוונות לחוד ומציאות לחוד.
"אחד הנגנים שהתיידדנו איתו התנדב לבדוק מה הגורם לעיכוב. מייד חזר ואמר: 'המאסטרו עייף, ויש לו לוח זמנים צפוף. אני מציע שתתנו לי את התמונה, ואני כבר מעביר לו'. בלית ברירה הסכמנו, אך לא מיהרנו לצאת. השומרים מסביב כבר הביטו בנו בעיניים חשדניות, אך לא לאורך זמן. הסבלנות נשאה פרי. הילד (כך רמי מכנה אותו) יצא מהמעלית.
"מייד ניגשנו אליו, מתעלמים מהשומרים שבעוד רגע היו מוכנים לזנק עלינו, אך תנועת יד כמעט בלתי נראית של המאסטרו עצרה בעדם, ואפרת הציגה את עצמה. גוסטאבו דודמל התרגש עד מאוד, חיבק את אפרת והתעקש על תצלום משותף. הוא סימן בידו לאחד השומרים שרק לפני זמן קצר כמעט והתנפל עלינו, והורה לו לצלם".
"ציירתי הרבה מנצחים", מוסיפה אפרת, "אבל ממנו יש לי כמה וכמה ציורים שונים בפוזות שונות. אני מעריצה אותו. תלתליו הארוכים, תנועות ידיו הדינמיות הגדולות וכל גופו מראים ומנציחים את המוזיקה הנפלאה היוצאת תחת שרביטו".
"עם זובין מהטה היה פשוט יותר להיפגש", מדגיש רמי. "מחלקת שיווק ויחסי ציבור סידרה לנו מפגש מרתק במלון בירושלים. אף על פי שהוא נבהל קצת מגודל התמונה, הוא היה נרגש, ואנחנו היינו נרגשים כפליים".
מי יהיה המנצח הבא שיזכה לקבל את דיוקנו?
"מי יודע?" מחייכת אפרת. "הוא צריך להיות חד, מבריק ומיוחד, למשוך את תשומת ליבי, ורצוי שיהיה בין החיים".
התערוכה הנודדת מתוכננת לחנות באוקטובר בתיאטרון ירושלים.
