בזמן שמרבית הילדים בקיבוץ קדרים מצאו לעצמם תחביבים כמו נגינה או ספורט, נמשכה יובל שטינפלד לתחום פופולרי קצת פחות לבני גילה. אז אומנם גם היא מצאה את עצמה יושבת שנים מול פסנתר, אבל בלב קוננה אהבה אחרת, כזו ששבתה אותה. מאז שהיתה קטנה נהגה להלביש ולהפשיט את הבובות שלה, וערכה מעין תצוגות אופנה קטנטנות. אלה נערכו כמובן בסתר, כדי שהבנים לא יגלו. השנים חלפו, אבל המשיכה לבגדים נותרה - ואפילו גברה - ויובל החליטה להפוך את ההתמכרות למקצוע.
היא בת 27, בת למקימי הקיבוץ הקטן שבגליל העליון, וגם אחת הילדות הראשונות שנולדו שם. את הדרך להגשמת חלום הילדוּת היא החליטה לעשות במכללת שנקר, במחלקה לעיצוב אופנה, שם היא מסיימת כעת שנה שלישית. "להיות סטודנט במחלקה הזאת זה אומר עבודה קשה ולא מעט לילות לבנים", היא אומרת. "אבל הסיפוק הוא גדול. עם הזמן לא יכולתי שלא לחשוב על ההשלכות של תעשיית האופנה על הסביבה, שכן היא נחשבת לשנייה המזהמת ביותר אחרי תעשיית הנפט, וזו עובדה שלא מתכחשים לה במחלקה. לאחר שלוש שנים שם, החלטתי לממש את הרצון שלי להוכיח שאפשר אחרת, ונרשמתי לקורס אתחול לאופנה ששימש מקפצה להתנסות הראשונה שלי בתחום האופנה והקיימוּת".
ספרי איך החלטת לשלב בין השניים.
"הפרויקט שלי, 'מתכלה', נעשה במסגרת קורס זה, בהנחיה עיצובית של אורית פרייליך ובהנחיה טכנית של דבי אלחיאני. נקראנו בתור מעצבים צעירים להציע פתרון אופנתי בר־קיימא, כלומר להביא מבט אחר וביקורתי על התעשייה. בפועל, המטרה היתה לעצב פריט לבוש באחת משיטות המחזוּר".
היה לה חשוב להביא את הפרויקט הביתה, לגליל, אז היא יצרה קשר עם מפעל שלא"ג שבקיבוץ שמיר. המפעל, העוסק בייצור בדים לא ארוגים בטכנולוגיות מיוחדות לתעשיית ההיגיינה (בעיקר לחיתולים ולמגבונים), סיפק לה פסולת טקסטיל הנוצרת בתהליך הייצור. חלק גדול מהפסולת, חשוב לה לציין, ממוחזר לסמרטוטים.
התכוונת להפוך פסולת בד למשהו שאפשר ללבוש?
"רציתי לקחת את החד־פעמיות שבבד ולהפגיש אותה עם החד־פעמיות שבעולם האופנה. כך מצאתי את עצמי מעצבת שמלת כלה ממגבונים. הרי מדובר בשמלה שנלבשת לערב אחד בלבד, ועוד עולה הון. עבדתי בשיטה של up-cycling. כלומר, העליתי את הערך של הבד בכך שלקחתי חומר שמיועד לגריסה, והפכתי אותו לבגד לביש. למעשה רציתי להעניק לבדים עצירה נוספת בדרכם לגריסה ולהפיכתם לפסולת נצחית".
היא כיוונה את העיצובים שלה לנשים אמיצות שחיפשו ביגוד ערב ייחודי לשימוש בודד. בתום האירוע, במקום שהבגד ישב בארון ויישכח (כי באופן אירוני פדיחה למחזר את השמלה לעוד אירוע), היא הציעה ללקוחות להשליך אותו לפח המחזוּר. הרי ממילא השמלה היתה מיועדת לשם.
משהו חדשני ושונה
הפרויקט הבלתי שגרתי זכה לתגובות מפתיעות. בתחילה היו שלא האמינו שאפשר ליישם את החזון שלה למציאות. מי שמתמצא בתחום יודע שקשה עד בלתי אפשרי ליצור פריט לבוש מהבדים שבהם השתמשה יובל, בעיקר בגלל המגבלות שהבד מציב - משהו שדומה לסמרטוט, אמרנו כבר?
"ועם זאת", היא משתפת, "שמתי לב שאני מקבלת פידבק חיובי על התעוזה בבחירת חומר כה מורכב. לאט־לאט הבנתי שאני מייצרת משהו שונה וחדשני. לכן, למרות הקושי והאתגר, התעקשתי להמשיך. וכך, לאחר מחקר רב וניסויים רבים בבד, ראיתי שאני מצליחה לייצר משהו אמיתי שהוא הרבה מעבר לגימיק".
במפעל שלא"ג, שנרתם לעזור לה מהרגע הראשון (כחלק מהגישה לאחריות סביבתית), לא הסתירו את ההתרגשות הגדולה כשראו לְמה הפסולת שלהם יכולה להפוך הודות לידיים המוכשרות של יובל. היא הוכיחה להם שאפשר לשים את הסקפטיות בצד, או נכון יותר - שאפשר ללבוש אותה.
מה החלום שלך?
"אני יודעת שאולי מדובר בחזון למועד, אך בדמיוני הפרוע אני רואה מפעלים דוגמת שלא"ג מקימים מחלקות להסבת פסולת הטקסטיל לביגוד. הרי בסופו של דבר כל הצדדים מרוויחים: המפעל יגדיל את הפעילות ואת ההכנסות; הלקוחות לא צריכים לשבור את הראש מה ללבוש; והסביבה היא המרוויחה הגדולה באמת. גם מפנים פסולת לשימוש נוסף, וגם נדרשים לפחות בדים חדשים בתעשייה.
"אני מצפה להמשיך לעסוק בתחום הקיימוּת באופנה. חשוב מאוד בעיניי שנהיה מודעים לבעיות הזיהום האדירות שמקיפות אותנו. אשמח לקחת חלק בהבאת השינוי לתעשיית האופנה בארץ, ואשמח עוד יותר לעשות את זה בתמיכה ובגאווה מקומית מהבית שלי, בגליל העליון".
השבוע יוצגו הפריטים של יובל עם עבודות של עמיתיה למחלקה בתערוכה של הפרויקט "המניפסטו של שנקר" בדיזנגוף סנטר בתל אביב בין התאריכים 27-24 בפברואר.
עיצוב: יובל שטינפלד, בהנחייה של אורית פרייליך ודבי אלחיאני, המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, בשיתוף עם דיזנגוף סנטר
דוגמניות: סבינה יוסיפובה (אוברול) - לסוכנות PMA, סוכן חגי דור; ירדן לוי (שמלת כלה) - סוכנות Say Talent סוכן תומר חכים. איפור: MAC
