במשמר העמק, קיבוץ שיתופי ותיק עם גאוות יחידה (מוצדקת), עלה השבוע מפלס אדי הגאווה לגבהים חדשים. ליערות הירוקים מעוררי הקנאה הם כבר רגילים שם, אבל משב רוח בין־לאומי של שטיח אדום ופסלוני זהב נוצצים לא חולף בשבילים בכל יום. את הכבוד להסניף קצת ניחוחות תהילה ואבק כוכבים מטקס פרסי הגראמי הביא להם בשבוע שעבר איתי דיזרעאלי, בן הקיבוץ, שגרף את הפסלון בקטגוריית אלבום הניו אייג' של השנה עם הרכבו "אופיום מון".
טקס הגראמי ה־61, שהתקיים בלוס אנג'לס ביום ראשון, נחשב לאירוע החשוב ביותר של תעשיית המוזיקה העולמית. את הפרס הנחשק (בדמותו של גרמופון מוזהב שיושב יפה בסלון) נותנת אחת לשנה האקדמיה למוזיקה של ארצות הברית עבור הישג יוצא דופן בעשרות קטגוריות שונות, והוא בעצם המקביל לאוסקר בתחום הקולנוע.
הזמרת אלישיה קיז (שמתחזקת בעצמה אוסף מרשים של 15 פסלונים על קריירה מפוארת) הנחתה את הטקס. שלוש וחצי שעות ארוכות של הכרזות, הופעות, עקבים, התרגשויות, מחשופים, זוועות אופנה ומה לא.
נציגות ישראלית מכובדת, נוסף על זו של דיזרעאלי, נרשמה למחזמר "ביקור התזמורת" בכיכובו של ששון גבאי, שזכה בפרס אלבום המחזמר הטוב ביותר.
דיזרעאלי, שהטקס התלבש לו בול על תאריך יום הולדתו ה־58, עלה לבמה בלי בלונים, אבל עם לוק משכנע כיאה למעמד, שכלל ג'קט קטיפה בצבע בורדו עם רקמת זהב. לא משהו שלובשים לארוחת שישי בחדר האוכל של משמר העמק, זה בטוח. איתו עלו להניף את הפרס שלושת חבריו להרכב. בנאום הקצרצר והמדויק שלו הוא ציין את מוצאם של אנשי הלהקה - איראן, ארצות הברית, קנדה וישראל, וחיבר לכך שהמוזיקה שלהם נוצרה מחופש, שלום ואהבה. "הפרס מראה שהמוזיקה הזאת יכולה להיות מוערכת, יכולה לבנות גשרים ולשבור חומות. אנחנו זקוקים לזה כעת יותר מתמיד".
תפסנו אותו לשיחה טרנס־אטלנטית, אחרי לילה לבן של חגיגות. הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל, ועל לישון הוא יכול רק לחלום בזמן הקרוב.
ברכות לקיבוצניק הראשון בגראמי. איך העייפות?
"האמת היא שאני כנראה גם הישראלי הראשון שקיבל גראמי. והעייפות בסדר. אני חיית לילה, ועם המסיבות פה והאדרנלין, והיום הולדת שלי - ייקח עוד זמן עד שאלך לישון".
האמנתם שתיקחו את הפסלון?
"היו הרבה סימנים שהצביעו על כך שנזכה, אבל העדפתי להישאר קול, ומה שיהיה - יהיה. לכל זוכה יש שישים שניות לנאום, ואנחנו ארבעה, אז זה אומר חמש עשרה שניות לכל אחד. כתבנו משהו, ועשינו חזרה אחת, אבל בסוף זה היה מאולתר".
אושר גדול?
"ממש. יצרנו את המוזיקה שלנו בלי שום מטרה. סתם חברים שאוהבים זה את זה ואוהבים לנגן וליצור ביחד. לא היה כאן שום ניסיון לעשות משהו מסחרי. העובדה שזיהו את זה והכירו בזה - זה מה שהכי משמח אותי. לתקליט יש סאונד מיוחד שאפשר לשמוע שוב ושוב".
שושלת מוזיקלית
הוא חי ויוצר בלוס אנג'לס. התמקם בה לפני שנים רבות לצד אחיו חגי, הצעיר ממנו בשנתיים. דיזרעאלי נשוי ואב לבן בשם שיר (28). מוזיקאי גם הוא, איך לא. המוזיקה כנראה עמוק־עמוק בדי־אן־איי המשפחתי. מעוגנת לשושלת המפוארת שהקימו הסבא והסבתא, רחל ועמנואל לין, המשורר, ממייסדי משמר העמק. "אנחנו כולנו סביב מוזיקה", מעידה אמו תלמה לין־ניצני (82), חברת משמר העמק.
"כל האחים שלי נגנים. אבישי ז"ל, אבא של איתי, ניגן בכינור ובתופים, ובכלל היה אדם מוזיקלי מאוד. אני לא זוכרת שאמרנו אי־פעם לילדים שצריך לנגן. הבית היה מלא בכלי נגינה, והמוזיקה פשוט היתה נוכחת". יש להם ארבעה ילדים - איתי הבכור, נגן גיטרה בס, וחגי השני בתור, נגן חצוצרה ("וכל מה שאפשר לנשוף בו"), מלמדים ומחזיקים יחד את המחלקה למוזיקה בבית ספר פרטי חדשני בלוס אנג'לס. שניהם מופיעים הרבה יחד, וחגי מופיע גם עם ההרכב שזכה בקטעים המשלבים חצוצרה. "הם גרים קרוב זה לזה, ותמיד היו קרובים מאוד בחיים ובנפש", מספרת האם הנרגשת ביום שאחרי הזכייה. היא גמלאית פעילה, סבתא לשבעה, מורה בעברה. הבן השלישי שלה, נעמן, נגן צ'לו, חי ברמת השרון ומטפל במוזיקה ובתנועה בתשושי נפש ובקשישים. הבת הצעירה ניצן נשארה לשמור על הגחלת במשמר העמק, ומנהלת את החינוך הבלתי פורמלי. אבל גם היא עם תסמיני משיכה בלתי נמנעת לעיסוק בשירה ובתיאטרון.
איך התגובות במשמר העמק על הזכייה של הבן?
"מתרגשים מאוד. מתקשרים אליי כל הזמן לברך. אתמול היתה לוויה בקיבוץ, ולא נתנו לי לנחם. כל הזמן חיבקו אותי ולחצו ידיים".
את אוהבת את המוזיקה של אופיום מון?
"מאוד־מאוד. ושומעת אותם הרבה. זו מוזיקה אתנית עם מוזיקת ניו אייג' שמצריכה הרבה ריכוז כשמקשיבים לה, כי יש בה היבט פילוסופי של הרהור. אני חושבת שהשילוב של ישראלי ואיראני בהרכב נותן משהו מיוחד מאוד".
דיזרעאלי שירת בלהקה צבאית, וזמן קצר אחרי השחרור עזבו הוא ואחיו את הקיבוץ כדי לאפשר לחלומות המוזיקליים להתממש. הקשר בין ארבעת האחים חזק ומהודק למרות המרחק הפיזי. "אנחנו מחוברים מאוד", מספרת ניצן שחר, האחות הגאה. "היתה פה התרגשות גדולה אחרי הזכייה. כתבתי לו שזה הכי קרוב שאגיע ללידי גאגא או לביונסה. בקיבוץ מפרגנים ממש, ושמחים בשבילו ובשבילנו. אני מקווה שאולי עכשיו הם יגיעו להופיע גם בארץ".
הופתעת?
"לא. איתי תמיד חלם בגדול. תמיד ניגן עם אנשים מכל מיני מקומות בעולם. הוא בן אדם מדהים. כותב, מצחיק, מוכשר בטירוף. הוא כיוון את החיים למוזיקה, ומשהו ביקום הסתדר. יש לו ויז'ן קבוע שהכל אפשרי. זה נשמע קלישאתי, אבל כל הקלישאות נכונות לגביו".
איזה ילד הוא היה?
"אחד שעשה הרבה צרות למערכת החינוך. תלמיד שעף משיעורים. מראשוני הפרעות הקשב והריכוז, ומההארד־קור שבהם. רק מוזיקה עניינה אותו, והלהקה שהוא הקים עם חברים. אני נורא שמחה בשבילו. יש בזה משהו שילד שחווה את החינוך ככה מקבל פתאום הכרה כזו לדרך שלו. כנראה שצריך ללכת אחרי הייעוד שלך, ואם כבר - אז עדיף שהכול יסתדר ועל הדרך תזכה באיזה גראמי".