הסופר עמוס עוז, שנפטר בסוף השבוע בגיל 79 לאחר מאבק במחלת הסרטן, נהג לומר על הקיבוץ משפט שהפך למנטרה בפי אלו שביקשו לשבחו מצד אחד, ולסייג את אותם דברים מנגד: "הקיבוץ הוא לא המקום הכי טוב בעולם, אבל הוא המקום הכי טוב שאני מכיר".
במשפט נוסף שכתב באחד מסיפוריו הקצרים ציין עוז כי "בקיבוץ יש הרבה חברים אבל אין כמעט חברים". בכך ביקש לבטא את הדואליות שבין מעמד החבר בקיבוץ, לבין משמעות המילה שלא תמיד מתקיימת בקהילה השיתופית.
עוז, שהיה ילד חוץ בחולדה מאז מלאו לו 14 וחבר הקיבוץ עד שנת 1985, פרסם את ספרו הראשון "ארצות התן" שכלל סיפורים בהשראת קיבוץ דמיוני ב-1965. שם ערך הקבלה בין התנים זוללי הנבלות שסבבו את הקיבוץ לבין החברים, שהיו מתעמתים ביניהם על דברים קטנים כגדולים.
כעבור 40 שנה, לאחר שהוציא לאור רומנים רבים וספרי הגות, פרסם עוז את קובץ הסיפורים "בין חברים" (הוצאת כתר 2005).
עטיפת שני הספרים זהה (נוף לילי של בתים עץ וירח), וגם בגרסה המאוחרת יותר חזר עוז לקיבוץ "יקהת" ולסיפורים שהתמקדו בחבר בשנות ה-50 לחייו שחברו הטוב ובן גילו מנהל רומן אסור עם בתו היחידה בת ה-17, באב זועם שמכה את חברו לקיבוץ שהרביץ לבנו הקטן, באישה שכותבת מכתב מצמרר לאישה אחרת מהקיבוץ שלקחה ממנה את בעלה, לילד חוץ שמבקר את אביו המאושפז בבית חולים לתשושי נפש (אולי רמז לאמו של הסופר חולת הנפש שהתאבדה טרם הגיעו לקיבוץ) ועוד.
גם השנים הרבות אותן עשה מחוץ לקיבוץ לא הקהו אצל הסופר המחונן את תחושת האיום של החברה הקיבוצית כלפי הפרט שבה, והכרסום שחל בקיבוץ יקהת ששאף להנחיל ערכים ומוסר והסתיר בקרבו סודות אפלים. הספר "בין חברים" היה חומל ורגיש וביקורתי פחות מ"ארצות התן".
ב-2009 פרסם עוז קובץ סיפורים נוסף בשם "תמונות מחיי הכפר", והפעם דאג להרחיק את העדות לכפר מומצא בשם "תל אילן" השוכן בסמוך להרי המנשה שבו מתרחשים אירועים טראגיים כאילו מדובר היה ב"טווין פיקס" ישראלי.
בראיון שנתן ב-2012 ל"ידיעות הקיבוץ" אמר עוז, בין השאר, את הדברים הבאים: "אני מעדיף לכתוב על אנשים לא מאושרים כי על המאושרים אין לי מה לספר" (תוך קריצה לטולסטוי), והוסיף כי הקיבוץ הותיר בו "תחושות מעורבות של אהבה, קנאה, געגועים ובדידות". על ההפרטה הקיבוצית אמר "אני מצדד ברפורמה אבל איני מאושר מהאופן שבו נעשו השינויים".
באותו ראיון אמר לארנון לפיד כי על הספר "בין חברים" לא קיבל ביקורת חריפה ומתקפה שלהן הוא זכה לאחר כל ספר שכתב.
"לקיבוצניקים, אולי בניגוד לקוראים מהעיר, אי אפשר למכור סיפורים מחצר הקיבוץ אם אינם אמינים ואותנטיים. אני לא יכול לרמות במוזיקה אם בקהל יושבים מוזיקאים. הם יהיו הראשונים להתריע על זיוף".
ומה נתן לך הקיבוץ? נשאל לבסוף. "הקיבוץ הוא האוניברסיטה הכי טובה לטבע האדם. לחיות יותר מ-30 שנה בקהילה של 400-300 איש זה המון. עולם ומלואו".
