אשר קשר //
לפסטיבל השירה באשדוד מגיעה ג'נט בלאי בשלושה כובעים. את האחד היא תחבוש, חמושה בנימה צעירה ובועטת, במופע "האתיופית בשירה הישראלית החדשה".
בשני היא תזדהה עם האמהות המזרחיות במופע "שיר לאחותי". ואחריו יגיע הכובע השלישי, המפתיע, בערב של שירה קווירית במופע "שבבית שלהם יעשו מה שהם רוצים".
אנשים מתקשים לעכל אשה אתיופית בערב שירה קווירית?
"אני לא מנסה להיות קלה לעיכול. אני מתמודדת עם הרבה מכאובים כאשה, שחורה, יהודייה, ישראלית ופמיניסטית. השירים שלי מבטאים את הזהות האישית שלי על כל גווניה".
צמיחת האקטיביזם
"אני אישה מערבית / ואני נכנעת כל יום למסורות ישנות בבית ובחוץ / ובימים שבהם הרמתי את קולי ומחיתי / שבטים מכל עבר רמסו אותי ואת התחת השחור שלי / אני אישה ישראלית / אבל עוד לא הוטמעתי לגמרי בחברה / וזכויות של שוויון ובחירה לא חלות עלי בשלמותן"
הבלוקים הטרומיים בשכונה י"א בבאר שבע, שבה גדלה בלאי, הם חלק מהרגשת השוליים שמלווה את חייה, ומתוכם בוקעים כעס, זעם, מרד ותרעומת.
הקול של בלאי מבקש להביא את השוליים של החברה האתיופית לקדמת הבמה, לא רק כדי להציג את החברה שגדלה בה, אלא גם כדי שתבינו מי האשה והאקטיביסטית שצמחה ממנה.
"מי שהשפיעה על הכתיבה ועל המודעות החברתית שלי זאת אמא שלי, שושנה מצלל", היא אומרת. "אחרי שאבא שלי התגרש מאמא היא גידלה לבדה אותי ואת שני האחים שלי ופרנסה אותנו בעצמה.
"היא לא הסתפקה בזה וגם התנדבה במשטרה שנים רבות כדי לעזור לנשים אתיופיות שנקלעו לצרה. היא תמיד היתה פעילה חברתית. יש לה מסעדה אתיופית בעיר העתיק בבאר שבע 'צלל', ושם היא עורכת ערבי תרבות לקהילה".
ואת הלכת בעקבותיה?
"כן. מגיל צעיר אני עצמאית מאוד ועסוקה בעשייה. בהתחלה לא ידעתי לתת שם למה שאני עושה. כל מה שאני יודעת זה מקריאה, ורק אחרי שקראתי על הנושא הבנתי שקוראים לזה אקטיביזם.
"אקטיביזם הוא משהו שיש לך או אין לך, ואני פשוט הרגשתי שחשוב לקום ולעשות מעשה. חילקתי צעצועים לילדים בשכונה ואוכל לנזקקים, השתתפתי בפרויקט ליצנים רפואיים בבתי חולים, הייתי קצינה בצבא, אני עובדת במרכז לנפגעות תקיפה מינית וגם מגישה תוכנית ברדיו החברתי, רדיו סהר, בנושא פגיעות מיניות".
מאין מגיע הצורך הזה?
"ההזדהות עם הכאב מניעה אותי, והייתי תמיד במקום שיש בו כאב. ידעתי שלא משנה מה אעשה, לא אצליח להשתלב לחלוטין כי הגעתי ממקום נמוך.
"לגדול בשכונה כמו שלי זה אומר לראות מקרוב עוני ואלימות וילדים כמוני, שבגיל 14 שותים אלכוהול כל ערב".
בלאי למדה בכיתת מצטיינים. "הייתי האתיופית היחידה בכיתה ובסיום כל יום הלכתי למועדונית של הילדים האתיופים. כשסיימתי תיכון נשלחתי לתוכנית אמיר לאתיופים מתגייסים למרות הציונים הטובים שלי.
"אני שמחה שהתוכנית נסגרה ושסוף סוף הבינו שאי אפשר לקדם אוכלוסייה באמצעות בידול מהשאר".
להיות מי שאני
לא ידעתי שיש יותר משניים עד לאפריל / לא ידעתי שזכות אישה היא להפיל / וזכות זכר ללבוש שמלה / גם בלי הקשר דתי או לעדה / גם בלי אישור רשמי מהחברה
בלאי (24) עוסקת לא מעט בנושאי מגדר בשיריה. "אני כותבת מדם לבי על נושאים שנוגעים לנשים, לא רק יוצאות אתיופיה, ומגדר הוא אחד מהם. אני מגיעה מחברה שמרנית מאוד, ונכון שהגיע הזמן לדבר על זה, אבל אני פחות מדברת. אני מעדיפה לכתוב".
"דברו איתי על מה ברור / על מה היה / ועל חוקים ברורים / בחוץ ובמיטה / ועל הציד שלא אעשה / כי לא מקומי להביא את האוכל הזה / זה שלו / וזה שלה / וחשוב שתדעו שמגדר אצלנו / זו מילה בשפה זרה"
"הופתעתי ולא הופתעתי לגלות משוררת ממוצא אתיופי שכותבת על מגדר", אומרת ד"ר שירלי בכר, חוקרת קולנוע ותרבות ומיוזמות ערב השירה הקווירי עם ד"ר יעל משעלי.
"ברור שקוויריות, כמו שירה, לא צריכה להיות פריבילגיה של תל אביבים, יהודים ואשכנזים, ולכן אנחנו גאות להביא דווקא לאשדוד, עיר שעדיין נחשבת לפריפריה גאוגרפית, רעיונות וזהויות מהפריפריה המינית־מגדרית, גם אתיופית וגם אחרות".
"ג'נט בלאי ומשוררת הקוויר הפלסטינית סמירה סרייה ומשוררות אחרות שיופיעו בערב הזה הן בדיוק הסיבה שקראתי לו 'שבבית־שלהם־יעשו־מה־שהם־רוצים', אומרת ד"ר יעל משעלי, כותבת, פרפורמרית ופעילה פמיניסטית, חוקרת ומרצה למגדר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. "לנשים כמו ג'נט ולאחרות לא תמיד היה בית שהתיר להן פשוט להיות מי שהן".
בלאי: "זה בדיוק מה שאני רוצה להעביר בשירה שלי. אני לא רוצה להגדיר את עצמי במילה אחת כי זה בלתי אפשרי. כל חיי אמרו לי בעדה, בחברה ובמשפחה שלי בדיוק מה אני אמורה להיות וכיצד אני צריכה לנהוג.
"נראה לך הגיוני שגם בדור של נשים אתיופיות שנולדו בארץ אין שיחה גלויה על מי ומה את? אני רוצה לפרוץ את המקום הזה, לדבר עליו ולדון בו. מצד שני, זה לא הדבר המרכזי והיחיד שאנחנו נאבקות עליו ואני לא רוצה להפוך אותו לכזה. זו לא רק אני. גם המשוררות האחרות במופע עוסקות במשמעות החיים בשוליים מבחינה אתנית ופוליטית".
הקול האינטימי
הקולות של הגברים בחברה האתיופית כבר מושמעים בסצנת ההיפ הופ הישראלית בזכות להקות כמו קפה שחור חזק וקיי.ג'י סי, אבל הקול הנשי עדיין אינו מורגש בשטח. על רקע שתיקתן בלאי נחשבת לתופעה חדשה ומרעננת.
"התחלתי לכתוב ברצינות על דברים שמפריעים לי אחרי המחאה החברתית ב־2014", היא מספרת, "אבל לא רציתי לכתוב על האתיופיות שלי גרידא אלא דווקא על היותי אשה אתיופית. לקחתי את המחאה העדתית והפכתי אותה למחאה מגדרית.
"את ההשראה קיבלתי ממשוררות אפרו־אמריקאיות, בעיקר מפט פרקר, משוררת אקטיביסטית אמריקאית שחורה ולסבית שמשלבת בכתיבתה זעקה חברתית וקול אינטימי. גם אני רציתי לכתוב על השיער שלי ועל המראה שלי ואיך מתייחסים אליי בראיון עבודה".
איך מתייחסים אלייך בראיון עבודה?
"את יושבת מול המראיין, והוא מופתע ומחמיא לך על העברית שלך למרות שנולדת בארץ והשתחררת מהצבא כקצינה".
"הכרתי את ג'נט ואת השירים שלה מפייסבוק", אומרת תמר אסקנאו. היא ונאני ברוק הקימו יחד את קולקטיב "האתיופית בשירה הישראלית החדשה". "הכתיבה של ג'נט מדהימה, בועטת ועכשווית. יש לה טקסטים שכולן יכולות להזדהות איתם.
"ממש לא. כל אשה תמצא שם משהו שנוגע לה, גם אם את אשה לבנה מצפון תל אביב. לדעתי, בקולקטיב שלנו צומחת שירה ישראלית חדשה שמספרת את סיפורה של החברה הישראלית כולה — אתיופיות, אשכנזיות ומזרחיות".
הקשר המזרחי
מתישהו בעתיד מצפים שהשחור שלי יהפוך ללבן / או לפחות יתקרב לגוון המזרחי / סך הכל החלטה נבונה / ברור שאז אשתייך לקבוצה העליונה / במחשבה שנייה, אני מגלה, שהכי קל ונכון זה לחיות כזכר בעיר לבנה / אולי בכלל כדאי לי להוסיף לעצמי פין? / מעניין אם אסבול יותר כשחורה לשעבר שעברה שינוי מין"
"אני מרגישה שיש הרבה מהמשותף בין האמהות המזרחיות והאתיופיות", אומרת בלאי. "כמו שיש קשר בין האתיופיות ומשוררות הערס־פואטיקה המזרחיות.
"יש לנו שפה משותפת: כולנו כותבות מהשוליים החברתיים של חברה הישראלית, של מי שלא התקבל באמת בחברה הישראלית ומתבוננים עליו כעל זר".
לדברי המשוררת סיגלית בנאי, "אתיופיות ומזרחיות — כולנו עדיין מהגרות שבמשך שנים רבות לא קיבלו לגיטימית להרגיש גאות בתרבות שהגיעו ממנה". בנאי מופיעה בערב שמוקדש לנשים המזרחיות. "כולנו אוחזות באיזו זהות משותפת.
"לכולנו אותה צלקת. וכשנוגעים בה זה הופך להיות עמוק. זו זהות של הגירה, של שבר, של מגע בין תרבויות. ובכל זאת, גם בשוליים יש שוני", היא מדגישה. "כתיבה של משוררת אתיופית מגיעה מהמקום שלנו, מהכאב שלנו, לא של המזרחיות".
"אני שמח על כך שאין חיבור בין המשוררות המזרחיות והאתיופיות", אומר סמי שלום שטרית, המשורר והמנהל האמנותי של פסטיבל אשדושירה. "לדעתי, כל אחד צריך לצמוח המקום שלו.
"בדיוק כמו שלא הייתי רוצה שיחבקו אותי כשאני התחלתי לכתוב. יש גבול דק בין לחבק ובין לחנוק. משוררים זקוקים למרחב לבעיטה, בייחוד בתחילת הדרך. אפשר לתמוך ולסייע, אבל לא לחבק. הן צריכות להיות עצמאיות לחלוטין".
פסטיבל אשדושירה בסימן "ישראל זה אני, שירה בסימן מאבקים לשינוי ותיקון", מהיום ועד ה-24 בנובמבר 2018
