תחילתו של הסיפור הלא ממש משמח הזה היא ביום ראשון חורפי אחד לפני הצוהריים. גשם זלעפות ירד ללא הרף באותו בוקר קודר וסוער, כאשר צץ לפתע בלב הקיבוץ אדם נמוך קומה ורזה מאוד, פרוע שיער ומגודל זקן. הוא קרטע, קיפץ וגרר את רגליו בין השלוליות הענקיות שבחצר, ונזהר ככל האפשר שלא להרטיב את נעליו הבלויות.
1 צפייה בגלריה
"כיריבים, הם גם משתדלים לנצח זה את זה, ולכן כמעט שאינם מדברים ביניהם". צילום המחשה: שאטרסטוק
"כיריבים, הם גם משתדלים לנצח זה את זה, ולכן כמעט שאינם מדברים ביניהם". צילום המחשה: שאטרסטוק
"כיריבים, הם גם משתדלים לנצח זה את זה, ולכן כמעט שאינם מדברים ביניהם". צילום המחשה: שאטרסטוק
"החבר רוצה שאני אספר לו מאיפה שאני באתי?" שאל את מזכיר הקיבוץ שיצא לקראתו. מבלי לחכות לתשובה סיפר לו בעברית טובה למדי, בלולה ביידיש ובפולנית, שכדי לברוח ממחנה העבודה ביערות, "שעבדנו שמה כמו 'פערד'", התגייס לצבא פולין המנוול של הגנרל אנדרס.
"היה לי סבל קשה מאוד בצבא", אמר למזכיר בקול רועד, ומישש בחרדה את הצלקת האדומה שחצתה את צווארו, עד שנדמה היה שעוד רגע יאבד שליטה ויפרוץ בבכי מר.
"חיילים פולנים - בנדיטים, חוליגנים, מה לא, שאיתם אכלנו דרעק מיט לייבר מאותה צלחת פח בצבא - חשבו שאנחנו היהודים א־הינט. נו, איך אתם אומרים זה בעברית? כלבים. אבל רק עליי התנפלו שיכורים באחד מלילות, שברו לי שתיים שיניים וחתכו אותי בצוואר וברגל ימנית וכמעט הרגו אותי.
"אחרי ששמו לי מקדימה שיניים זהב והרגל המסכנה נעשתה בריאה, אבל קצרה מהשנייה, לא הסכימו לשחרר אינווליד מסכן מצבא. יחד עם חיילים יהודים אחרים שעזרו לי בדרך, הולכתי מארץ לארץ. אפילו בעיראק היינו.
"ואז, כשהגענו בסוף לתל אביב, ברחתי. ככה הסתובבתי לי כמה חודשים ברחובות עם עוד כמה חברים ארעמן. נו, עני כמוני. כל עברית שלי למדתי מהם ברחוב, אבל רק בקושי אכלתי וישנתי, ובסוף של הרבה הליכה ברגל צולעת, בלי אוכל ומים ומיטה, הגעתי הנה רק במקרה לשער של קיבוץ".
מזכיר הקיבוץ התבונן ארוכות בעיניו המתחננות של איצ'ה, וזיהה בהן כבר אז את עדינות הליכותיו, את רצונו הכן ואת טוב ליבו. הוא פלט אנחה ממושכת והחליט בו במקום שמחובתנו לחוס על כל יהודי, יהיה מצבו אשר יהיה.
הוא הורה מייד לדאוג לו לשני זוגות בגדים ראויים, האחד לעבודה והשני לשבת, הוליך אותו אל הספר המקומי כדי שיגזוז את שערות ראשו ויגלח את זקנו, ואף ליווה אותו אל הסנדלרייה הקטנה שבמרכז החצר. הוא ביקש משייע, הסנדלר המקומי, שיתקן ככל האפשר את נעליו המרופטות, וגם יסייע לו במשך הזמן בלימוד השפה העברית.
עד מהרה גם הועמד לרשותו חדרון זעיר באחד הצריפים השחורים שבשולי הקיבוץ. היו בו מיטת ברזל ליחיד, מזרן ממולא עשב ים, שמיכה, כרית, שני זוגות מצעים לבנים - משומשים אך נקיים ומגוהצים, שולחן קטן וכיסא.
איצ'ה הצולע לא ידע כיצד יוכל להודות למזכיר על טוב ליבו, ולמחרת צלע בשמחה אל פגישתו הראשונה עם סדרן העבודה. הוא הסכים מייד וברצון לעבוד עם החבר מנחם מנדל בטיפוח ערמות הזבל ברפת.
× × ×
מנחם מנדל היה עורך דין ידוע בגרמניה ומומחה בעל שם עולמי במפת כוכבי השמיים. בדומה לרבים מחבריו עלה ארצה בתחושת שליחות שאין למעלה ממנה. הוא נטש את כל עיסוקיו החשובים בגולה ובא להפריח את השממה בארצם של אבותיו הקדומים.
בקיבוץ החדש, שרק לפני כמה שנים עלה על הקרקע, התגשמו כל חלומותיו. שריריו התחזקו, וכפות ידיו הלבנות והעדינות הפכו עד מהרה לכפות ידיים גסות ומחוספסות של חקלאי האוחז בקלשון משעות הבוקר המוקדמות ועד רדת הערב.
מנחם מנדל דרש זה מכבר ממוסדות הקיבוץ שימנו לו עוזר קבוע לסייע לו בעבודתו החיונית כל כך לשדות הקיבוץ, שדושנו מדי שנה בשנה בזבל פרות מעובד, עסיסי וריחני.
איצ'ה הצולע, כך הרגיש מנחם מנדל, ניתן לו כמו מתנה משמיים. וכך, בכל בוקר, לאחר ששתו כוס תה רותח ואכלו פרוסת לחם בריבה בחדר האוכל, הלכו השניים לאורווה שבמרכז החצר. מנחם מנדל, הגבוה וגדל הגוף, התאים את צעדיו הגסים לאלה הזעירים, ההססניים, של איצ'ה הצנום וקטן הקומה.
כאן המתין להם בסבלנות צמד הסוסים הזקנים תקווה ועמוס, שנרתמו עד מהרה לעגלת העץ הארוכה. ואיצ'ה, מאושר וזורח כמו ילד, לקח בידיו את המושכות, דרבן את הסוסים שלא הקשיבו לקריאותיו, והם פסעו להם בנחת לחצרות הרפת ליום עמל נוסף.
"עיצוב ערמת הזבל הוא תורה בפני עצמה", סח מנחם מנדל לאיצ'ה ותיאר בפניו בעברית עשירה במבטא גרמני כבד את העבודה המוטלת עליהם. "ראשית דבר, אנחנו מעמיסים בעזרת הקלשונים את הזבל הטרי על העגלה ומוציאים אותו אל מחוץ לחצר הרפת. פורקים את הזבל, וחוזר חלילה עד שיש בידנו כמות ראויה.
"אנחנו מפזרים על ערמת הזבל קש קצוץ, מערבבים היטב בקלשונים, ותוך כדי כך גם מתיזים כמות נדיבה של מים כדי ללכד את זבל הפרות הנוזלי עם הקש היבש.
כל הדייסה הזאת עומדת כמה חודשים בשמש ומתבשלת לאיטה עם תוספות קבועות של מים. העבודה קשה מאוד, וחולף זמן רב עד שמתרגלים אליה.
הידיים כואבות והגב כואב, השרירים מתכווצים והסרחון נדבק, אבל כשמתרגלים - נהנים מאוד. גם מהעבודה, גם מהריח וגם מתחושת הסיפוק, שהיא עצומה. והכי חשוב, ואל תשכח: עם סיום יום העבודה אתה חייב לקחת את הקלשון שעבדת איתו ולהסתיר אותו מתחת למיטה שלך, כדי שחברים חורשי מזימה לא יגנבו לך אותו. את זה גם אני עושה".
כך חזר ושינן מנחם מנדל בפני חברו לעבודה מדי יום ביומו. אלא שהעברית של איצ'ה עדיין היתה מוגבלת למדי, ולמנחם לא היה כל ספק שאף ששותפו מהנהן בראשו כל הזמן, לא ניתן לקבוע מארשת פניו הקפואה תמיד מה קלט ומה הבין מכל הסבריו.
× × ×
לאחר ארוחת הערב הצנועה - חצי ביצה קשה, זיתים, לחם וריבה - ולצד שמיל הרווק, חבר הקיבוץ מימיו הראשונים וידידו החדש, מדדה איצ'ה, שעון על מקלו, אל חדר הקריאה. עיתונים בשפה העברית אין הוא יכול לקרוא עדיין, כמו חברים אחרים, ולכן הוא יושב בכל ערב ליד השולחן המיוחד המיועד לכך, ומשחק עם שמיל שחמט.
שמיל הרווק עלה ארצה עם איזו קבוצת חלוצים מפולין כבר לפני שנים רבות, ובדומה לרבים אחרים, הגיע אף הוא לכאן רק בדרך מקרה. אף אחד בקיבוץ לא ידע מדוע נותר רווק.
היו לחשושים על כך שהתאהב נואשות באשת איש שדחתה אותו, נרמזו רמזים על תכונות מסוימות שניחן בהן והן שמנעו ממנו הקמת משפחה. חבריו לעבודה במטעים, בייחוד הרכלנים שבהם, אף הרחיקו לכת וטענו שהוא מעולם לא ידע אישה.
אלא שדבר לא הוכח ולא אושר, והכל נותר מוטל בספק. וכפי שמקובל אצלנו מאז ומעולם, גם לא נשאלו שום שאלות ישירות. בכל מקרה, עקב בדידותו המזהרת ושליטתו בשפה הפולנית, נקשרה בינו לבין איצ'ה חברות מיידית. ואף על פי כן, כאשר הם משחקים שחמט, הם מתרכזים במשחק.
כיריבים, הם גם משתדלים לנצח זה את זה, ולכן כמעט שאינם מדברים ביניהם. עד כדי כך, שלשניהם הוענקה בקיבוץ דיפלומה בשתקנות. סביבם עומדים דרך קבע כמה חברים שקומתם שפופה מעט וראשם כבר עטור שיבה, אנשי בראשית הנמנים עם מייסדי הקיבוץ, שנותנים לזה וגם לזה עצות באשר למהלכים רצויים, עד כי קשה להבחין במי מהשניים הם מצדדים.
ורק בשעת ערב מאוחרת, כאשר מכבים את האור בחדר הקריאה, הולכים השניים איש־איש לחדרו. לעיתים הם משלבים את זרועותיהם זו בזו, עד כי נדמה למתבונן מהצד ששני הבחורים הלא צעירים האלה, שפניהם כבר חרושות קמטים, היו שמחים בסתר ליבם לאיזה קשר נוסף שלצערם אינו קורה.
אך על פי רוב צועד שמיל מלפנים, גאה, גבוה וזקוף קומה, ולצידו פוסע בצעד קליל החתול האפור שלו פרנץ, שעינו האחת שתומה וזנבו שבור. תחילה מלווים שניהם את איצ'ה המביט לעיתים מזומנות לאחור, כחושש שמא עדיין תרים אחריו חיילים מצבא אנדרס, ורק אחר כך פונים אף הם לחדרם.
× × ×
כך עברו חלפו להן שנים לא מעטות, ושגרת חייהם הברוכה בקיבוץ הקטן והשלו היתה עשויה להימשך עוד שנים ארוכות. אלא שאז, די במפתיע, וכאילו ניתן איזה אות משמיים, הורע בו בזמן מצבם הבריאותי של שני החברים הטובים.
ראייתו של איצ'ה, שגם קודם לכן לא היתה במיטבה, כבדה עוד יותר, והורע מאוד גם מצבה של רגלו הפגועה. עד מהרה, ועל פי מצוות הרופא המקומי, נאלץ איצ'ה להיפרד משותפו מנחם מנדל ולעזוב את עבודתו החיונית בעיבוד זבל הפרות.
ועדת העבודה התכנסה במהירות ועימה גם האחיות המקומיות והממונה על בריאות החברים, ובמצוותם הותקנו לאיצ'ה משקפי ראייה חדשים שהיטיבו את ראייתו. נתפרו לו בסנדלרייה נעליים מיוחדות שהקלו במשהו את צליעתו הקשה, ואף נמצא לו מקום עבודה חלופי - תפירת שקים באסם התבואות, מקום שבו לא היה חייב לעמוד כל היום על רגליו.
גם בריאותו של שמיל, האדם היקר שנודע בקיבוץ בטוב ליבו ובדום שתיקותיו, הורעה והסתבכה יותר ויותר. בתחילה היה מתעורר כמנהגו השכם בבוקר ולא זוכר אם יום שבת הוא היום הזה שהוא קם אליו בדרכו לצחצח שיניים, או אולי סתם עוד איזה יום חול אפרורי ושגרתי.
היה מתלבט ארוכות, ולבסוף מחליט, קם ויוצא לעבודה במטעים ולא מוצא שם את חבריו. אם כך, שבת היום. זמן לא רב אחר כך קם בבוקר והגיע בטעות לרפת, ואחר כך למסגרייה או לנגרייה.
עד מהרה החל למלמל לעצמו דברים חסרי פשר, ובערב שבת סתווי ואביך בדרכו לביתו לאחר ארוחת הערב, נכנס מבלי משים לביתם של השכנים, הדליק את האור ואת הרדיו, וצנח בכבדות אל כורסת הנצרים.
כאשר הגיעו דיירי הקבע לביתם ומצאו אותו, הוא כעס עליהם על שנכנסו לביתו מבלי להקיש בדלת. השכנים הרחמנים וטובי הלב הציעו לו בנימוס כוס תה עם לימון, שוחחו איתו מעט, ולאחר מכן הובילו אותו בלי אומר ודברים לביתו.
× × ×
שוב התכנסו האחיות והממונה על בריאות החברים, אך הפעם חשו אובדי עצות. מקרה כזה עוד לא היה להם בקיבוץ, ובלית ברירה החליטו לפנות לייעוץ חיצוני.
אלא ששמיל כמו שמיל - החליט או לא, התכוון לכך או לא, לך תדע מה עבר במוחו הקודח - נעלם לאחר כמה חודשים כאילו בלעה אותו האדמה. מייד החלו חיפושים בחצר ובמטעים, בלולים וברפתות, וכשהאיש לא נמצא - אף פנו לעזרת המשטרה.
הגיעו פרשים רכובים על סוסים, וגויסו לחיפושים גם כל בני העשרה, אך שמיל נעלם ואיננו. רק כעבור יומיים, וכמעט בדרך מקרה, מצאו אותו שרוע על בטנו, קפוא למחצה, בתוך שלולית של מי גשמים בגבה של ערמת פסולת ענקית בחצר המפעל.
החתול שלו פרנץ - שכמה חברים נשבעו שדמעות זלגו מעיניו - נראה שוכב לצידו בזנב שמוט ומיילל בעצב. אמבולנס הוזעק והעביר אותו לבית החולים הקרוב. שם, כעבור שלושה ימים, הלך לעולמו.
וכפי שקורה לעיתים אצל בני זוג שנפטרים בזה אחר זה משברון לב, גם מצבו של איצ'ה הלך והידרדר. וכאשר בוקר אחד לא הצליח לקום ולעמוד על רגליו, הועבר לחדר הבידוד.
האחיות טיפלו בו שם במסירות רבה, אך דבר לא הועיל. גופו, הקטן בלאו הכי, הלך והתכווץ, נמוג כמעט, עורו הצהיב ועיניו הלכו וכהו, וכשנפטר כעבור מספר חודשים, נקבר כמובן מאליו צמוד לקברו של שמיל, ידידו האחד והיחיד. בחזית קבריהם הציב מנחם מנדל שלט עץ קטן, שעליו כתב באותיות רבועות של עורך דין קפדן: "בחייהם ובמותם לא נפרדו".