לעיתים עוברים עלינו ימינו בלי להשאיר שום עקבה. סתם יום של חול עם בוקר כחול. לא אחת הם מזכירים לי ספרים העומדים משועממים בארון, ואין איש פנוי לעלעל ולהציץ בהם.
עד שביום אחד, מניה וביה, הספר נפתח, והקורא נלכד בקוריו של הסיפור או של המכתם. חיש הם הופכים לצידה לדרך, שתלווה את המעלעל במשך כל חייו.
גם הימים כך; יומו של תלמיד תמיד מובנה וגדוש בריבוא פרטים. יומו של המנהל - לא כל שכן. וגם הימים של חייל קרבי אינם דומים ליום אתמול או למחר. לעיתים קשה לנו לחשוד שסתם יום של חול ייכנס יום אחד להיסטוריה, כיום שישנה את חיינו לעד.
יום שכזה היה חמישה במרץ 1953. עלילת הסיפור מתרחשת בלבוב, אוקראינה, אז ברית המועצות.
יצאתי לדרכי לבית הספר, ובעודי צועד ברחוב לסה אוקראינקה, על שם המשוררת, ויורד לכיוון שדרת 1 במאי, שמתי לב לתופעה מוזרה. כל עוברי האורח שצעדו מולי ניגבו את עיניהם. לא הבנתי על שום מה הם בוכים.
ביום אביבי, קריר ונעים אני צועד בהתרוממות רוח, והם מוחים את עיניהם, מקנחים את אפם וקומתם שחה. אני מתקדם, מספר עוברי האורח גדל מולי, ולכולם עיניים דומעות.
אני מתקרב לבית הספר ברחוב גורקי, נכנס לכוורת הרועשת, מגיע אל כיתתי, מתיישב בשולחני ומוכן לשיעור. השעה 7:55, ואט־אט הכיתה מתמלאת. הרעש מחריש אוזניים, וחדוות השובבות בעיצומה. אווירוני נייר טסים בחלל הכיתה ופוגעים בחלונות הזכוכית הכפולים.
בשעה 8:00 נכנסה המחנכת, ובכיתה הושלך הס. "תלמידים יקרים", הודיעה בפנים נפולות, "הלילה נפלה עטרת ראשנו, והתייתמנו מאבי האומה. יוסף ויסאריונוביץ' סטאלין (פאוזה דרמטית) - איננו. בזאת אני מכריזה כי היום לא יתקיימו לימודים, ואתם מתבקשים להתאבל עם הוריכם, בביתכם".
הבנות מיד החלו לקונן בבכי מר וקולני, והבנים, שלא הבינו את גודל האסון הלאומי, ניסו להסתיר את חדוות החופשה שנפלה עליהם לפתע.
הלכתי הביתה, כמו כולם. עתה הבנתי על שום מה בכו עוברי האורח בכי מר.
בהגיעי לכניסה האפלולית, עליתי במדרגות, כשתיקי וילקוטי נגררים אחריי. פתחתי את הדלת, ומה רואות עיניי? אמי ריטה, אחיה יולי, אבי הנייק, סבתא גולדה וסבא בנציון עומדים סביב השולחן, ועליו פרושה המפה הלבנה והחגיגית. בידיהם כוסות יין גדולות מלאות יין אדום, ופניהם מאירות ועליזות. הם לא הבחינו בי בכניסתי, ופניהם המחויכות העידו על השמחה, על הנחת ועל חדוות היחד.
הייתי המום. הרי כל העולם מבכה את הליכתו של שמש העמים, ואילו הוריי מרימים כוסות יין ושמחה על פניהם.
"פאפא", אמרתי בשקט, "סטאלין אומער!" (סטאלין מת).
בחדר הושלך הס. פני החוגגים החווירו, והכל עמדו כנציבי מלח שקפאם השד. הראשונה שהתעשתה הייתה אִמי. היא פנתה אליי: "מאריק, איך לא שמעת שנולדה לך בת דודה חדשה? אנו מרימים כוסית לכבודה".
אלא שבתוך שניות נשפך היין לכיור, המפה הלבנה סולקה מן השולחן, והשקט חזר אל ביתנו.
× × ×
"אילו היית פולט אגב אורחא שמשפחתנו הרימה כוסית ביום מותו של סטאלין", סיפרה לי סבתא גולדה כעבור שנים, "זה היה הסוף שלנו, וכל המשפחה היתה מוגלית מלבוב". היינו אז בפולין, לקראת העלייה לישראל.
"אבל באמת נולדה לי בת דודה בחרקוב?" שאלתי. סבתא היססה לרגע. "כשהפתעת אותנו בבואך, המציאה אמא שקר לבן שתירץ את הרמת הכוסות. הסיבה האמיתית היתה אחרת.
"ברחבי לבוב נפוצו שמועות כי רכבות ההגליה כבר ממתינות בתחנת הרכבת בפודזמצ'ה, ושסטאלין החליט על טרנספר של כל יהודי אוקראינה לאסיה או לסיביר. כשנודע לנו על מותו, התפוגגה באחת חשרת העננים הכבדה שרבצה על יהודי העיר".
× × ×
השנים חלפו. אני כבר גדול, וזה עתה מלאו לי 15 שנים. אני לומד במסגרת חברת הנוער בנגבה, אך דמותו של סטאלין איננה משה מתודעתי. באחת החופשות צרתי על אבי צבי ולא נתתי לו מנוח בשאלותיי. "אבא, הדמות של סטאלין שנויה במחלוקת", אמרתי בזהירות.
זה המקום לציין שישראל כץ, אבי המאמץ בנגבה, היה סטאליניסט שרוף, ולא היה מוכן לשמוע שאנו - בני קבוצת שלהבת - מזכירים אותו בנשימה אחת עם רוצח המונים אחר, אדולף היטלר. לעומת ישראל, לרבים מחברי הקיבוץ היתה דעה קצת שונה על סטאלין.
"ספר לי על האיש, אבל על ילדותו", פניתי לאבא צבי.
"אספר לך את מה שאני יודע", התרצה אבי, "אבל תצטרך לוודא את העובדות, כי לעיתים זכרוני בוגד בי. לאביו קראו ויסריון ג'וגאשווילי, והוא היה שתיין מועד, אלכוהוליסט שהתפרנס מסנדלרות בעירו גורי שבגרוזיה. כשהיה בגילופין היה מכה את אשתו יקטרינה ואת הילד קובה.
"אִמו התפרנסה מניקוי בתים של עשירים, כשלא סבלה מנחת זרועו של בעלה. יקטרינה איבדה את שני ילדיה הראשונים, ושמחה גדולה לא היתה בבית ג'וגאשווילי. לזכותה ייאמר, כי כאשר פקעה סבלנותה, היא זרקה את בעלה מהבית.
"את הילד יוסיף (יוסף) היא הועידה לכמורה, כאות תודה לאלוהים על שהשאיר אותו בחיים. הוא אומנם סיים את הסמינר לכמרים, אך היו לו תוכניות אחרות. למרות חולשה פיזית הוא נתגלה כמנהיג מלידה, חורש מזימות, מניפולטור ותככן ערמומי. עד מהרה עמד בראש כנופיית בריונים, והנהיגם ביד רמה.
"גם בהמשך חייו באו לידי ביטוי יכולות המנהיגות שלו, ובאפריל 1902 הוא ארגן הפגנות נגד השלטון, נאסר ונשלח לסיביר. שם נאלץ לשרוד במקום שבו היו חיי אדם שווים כקליפת השום.
"למרות זאת מצא דרך לחיות בכבוד ובשלום עם העבריינים האכזריים ביותר, ואף זכה להגנתם כנגד משפחות פשע אחרות, וכן נגד השומרים, שעודדו את האסירים לחסל את הכלואים הבעייתיים".
"אבא, מה אתה יודע על משפחתו של סטאלין?"
"אני לא יודע הרבה. אני יודע שהיו שלוש נשים בחייו. הראשונה נפטרה מטיפוס, ואז נכנסה לחייו אלמנה שאותה זכר מילדותו. נולד להם ילד. לימים הוא התחתן עם אשה אחרת. הבן הבכור שלו היה קצין תותחנים. ליד סמולנסק נפל בשבי. הגרמנים הציעו להחליפו בפילדמרשל פון פאולוס, שניגף בקרב סטאלינגרד. סטאלין סירב לעסקת חילופיי השבויים, והבן מת בשבי.
"בת נוספת היתה מורה ומתורגמנית. היא היגרה לארצות הברית. בן אחר, וסילי ג'וגשווילי, היה טייס ומפקד חיל האוויר באזור מוסקבה. לא ידוע לי עליו דבר".
"אתה יודע לא מעט, אבא. עכשיו ספר לי על סטאלין במוסקבה בשנות מלחמת העולם השנייה".
"ב־16 באוקטובר 1941 פרצה בהלה במוסקבה, והממשלה נסה על נפשה לעיר קויבישב. רבים מאנשי השלטון בחרו למלט את עצמם ואת משפחותיהם בסתיו 1941, אך לא המנהיג.
"סטאלין החליט כי למרות השמועה שהגרמנים פרצו אל מרכז העיר, הוא לא ינטוש. האומץ והדוגמה האישית הפיחו רוח קרב בגייסותיו התשושים, וקו החזית התייצב בפרוורי הבירה. אירוע נוסף שנזקף לזכותו של סטאלין הוא המצעד, שחיזק את רוחם של המגינים על מוסקבה.
"תאר לך, שביום המהפכה, חג 7 בנובמבר של שנת 1941, הכריז סטאלין על המצעד במוסקבה. העיר תחת אש, אך החיילים הסובייטים מוזעקים מקווי ההגנה, הטנקים והתותחים בחלקם מובאים מעמדותיהם, ותושביה המורעבים של הבירה עומדים בכיכר האדומה ליד הקרמלין וצופים המומים ונפעמים במצעד של הצבא האדום.
"בשמונה בבוקר יצא המצעד לדרך. 30 אלף צוערים, אנשי חי"ר וחיילי מפקדה, מתוגברים בשני גדודי טנקים ותותחים, צעדו בסך. החרדה מתקיפות אוויריות של הגרמנים התפוגגה, כי הטבע החליט לשתף פעולה עם סטאלין. למזלו החל לרדת שלג, שמנע מהלופטוואפה לתקוף את המצעד.
"שורה של פוליטיקאים עמדה על במת הכבוד הנישאת למטה בכיכר. הגנרל הנערץ סמיון בודיוני, בעל השפם המחודד, רכב על סוסו הלבן בראש יחידת הפרשים, ודמעות שמחה נמהלו בדמעות גאווה בקהל הנרגש".
"אבא, קשה לי להאמין, שסטאלין הימר על חייהם של אלפים רק כדי לחגוג במצעד המסורתי את יום המהפכה. זה נראה לי הזוי ממש".
"אתה צודק בפקפוק שלך, אבל תשמע את המשך הסיפור. זוכר שדיברנו על זורגה?"
"ריכרד זורגה המרגל?"
"הוא ולא אחר. כבר באוגוסט הוא דיווח לסטאלין כי היפנים החליטו לא לתקוף את רוסיה. משמעות ידיעת הזהב הזאת לא תסולא בפז. ארבעים דיוויזיות רעננות יכלו לעבור מסיביר, שם הן התכוננו לקדם את פני היפנים, ולהגן על מוסקבה.
"אם נוסיף לרוח הקרב את גנרל חורף, זה שהביס את נפוליאון בונפרטה - 'מלחמה ושלום', זוכר? - יתבהר לך הכל. אני זוכר שדיברנו על הסוסים של צבא נפוליאון, שמתו מרעב או נאכלו על ידי החיילים.
"אתה זוכר מה קרה ליד ברזינה, הנהר שנשפך לדנייפר? מחצית מכוחות צבא צרפת סיימה את חציית הנהר, והמחצית השנייה התכונן לחציה. דווקא אז תקף קוטוזוב את הצרפתים, והתוצאה הקטלנית היתה שאלפי חיילים טבעו בנהר המקפיא, ואלפי חיילים נפלו בשבי. אני זוכר שסיפרתי לך כי באמצע דצמבר 1812 נחלץ נפוליאון מרוסיה עם צבא מצומק של 20 אלף חיילים בלבד".
"אני זוכר שסיפרת לי את זה לפני ששמענו יחד את היצירה '1812' של צ'ייקובסקי, עם ירי פגזים בשיא הפורטיסימו של התזמורת".
"נכון מאוד. עכשיו אתה מבין מדוע הלך והידרדר מאז מצבו של הצבא הגרמני. חיילי הוורמאכט סבלו מקור ומרעב, ומסע הניצחון של צבא רוסיה הסתיים בברלין ב־9 במאי 1945.
"ושאלה אחרונה. איך הוא קיבל את השם סטאלין?"
"בשנות נעוריו שיחק סטאלין עם הבולשת בחתול ועכבר. הם ניסו ללכוד אותו, אך הוא חמק מהם והטעה אותם פעם אחר פעם. כחלק מן ההסוואה, מן ההסתרה של דמותו, היו לו שמות סתר רבים. אחד מן השמות האהובים עליו היה 'קובה', גיבור ספרו של הסופר אלכסנדר קזבגי 'רוצח אב'. ב־1913, בהיותו בן 35, החליט סטאלין לוותר על שמו הגרוזיני ואימץ את השם סטאלין - איש הפלדה".
"תודה, אבא. בהחלט חידשת לי".
× × ×
בשובי מחופשת סוף שבוע למוסד החינוכי בנגבה, הציפו אותי שוב ושוב גלי הזיכרונות וההרהורים הפילוסופיים. למזלי לא יכולתי לפגוש אישית את סטאלין, אך חיי בהחלט הושפעו מן ההחלטות שלו.
באביב 1953, בהתקף פרנויה, הוא תכנן להגלות את היהודים לסיביר. למזלי הוא מת, וכך המשכתי לגדול בלבוב. עליתי ארצה, הגעתי לקיבוץ של השומר הצעיר, ופגשתי רבים מאוד שהעריצו את סטאלין. בעיניהם הוא הציל את עם ישראל מכליה, ורבות הן ההוכחות:
רוסיה הלבנה, צ'כוסלובקיה ואוקראינה בחרו להצביע בעד הקמת מדינת ישראל בהנחייתה של רוסיה. זו האמינה כי בבוא היום תהיה ישראל מדינה סוציאליסטית פרו־סובייטית.
ישראל בר, שריגל עבור הרוסים, הבהיר להם - כפי שהוא עצמו האמין - שעשרות הקיבוצים שנוסדו בארץ חיים במסגרת חיים קומונלית (כפי שאכן חזה לנין בכתביו), ולכן אך פסע היה בינם לבין הקומוניזם הנשאף.
מנהיגי הפלמ"ח, ההגנה ותנועות הנוער ינקו את התרבות של הזמר הרוסי, וספרות צבאית סובייטית נלמדה בבתי ספר צבאיים בישראל ("אנשי פנפילוב", "כך התחשלה הפלדה").
בשנות הארבעים של המאה הקודמת - בניגוד לכמה מדינות נאורות באירופה, שאטמו את אוזניהן אל מול תחינות היהודים להימלט דרכן - פתח סטאלין לרווחה את הגבול עם פולין, ומאות אלפי יהודים שעברו לרוסיה ניצלו את האפשרות, הגיעו לרפובליקות אסיאתיות וכך ניצלו. ייאמר לזכות סטאלין שהוא גם אִפשר לאלפי יהודים שקיבלו ויזה ליפן (פרשת סוגיהארה) להגיע לוולאדיבוסטוק שבמזרח ולהשתקע ביפן.
ערב מבצע נחשון הגיע בהטסה נשק מצ'כיה, שנועד לחימוש חיילי חטיבת גבעתי בפריצת הדרך לירושלים.
"סטאלין הטביע בנחלי דם את עמו", סיכם אבי. "יעידו על כך המיליונים שמתו ברעב הגדול של 1932-3 כחלק מקולקטיביזציה של החקלאות; הטיהורים הגדולים (טרוצקי, קירוב); משפט הרופאים היהודיים; חיסול מנהיגות של התרבות היהודית;
משפטי הראווה של אנשי המנגנון שנחשדו באי־נאמנות; חיסול כל שדרת הפיקוד הצבאי (עד לרמת מפקדי הפלוגות); מדיניות חוץ עיוורת שבאה לידי ביטוי בהסכם ריבנטרופ־מולוטוב; והמלחמה הנוראה שבה איבדה רוסיה מיליונים מבניה, בחזית ובעורף".
אכן, דמותו של סטאלין - ככל שהיא שנויה במחלוקת - היא מרתקת. פעם צבעתי מנהיגים בצבעי שחור־לבן. כיום, ממרומי גילי, אני מבחין גם בגווניו של הצבע האפור.