"יש לו כבר שם, לחתול שלכם?" שאלה אותי נכדתי הבכורה כשאכלנו בצוותא ארוחת ערב מנחמת. "עדיין לא", עניתי לה. "האמת היא שעדיין לא החלטנו אם החתול הזה הוא רק שלנו.
"ובעצם, אני כמעט בטוח שגם הוא עדיין לא החליט שהוא רק שלנו. לעיתים קרובות, כשאני מסתכל עליו בזמן שהוא מהלך לו על הדשא שלנו זקוף וגאה, נדמה לי שהוא די מתלבט אם אנחנו יכולים לשמש בית ראוי לחתול רחוב מיוחס שכמותו.
"הלוא הוא בסך הכל חתול קיבוצי מצוי, המסתובב לו בין הבתים וזולל היכן שרק מתאפשר לו, אז כנראה שלא רע לו כל כך".
"נכון", אישרה נכדתי היקרה. "אם נגזר עליך, לרוע מזלך, להיות חתול רחוב, לדעתי אין ספק שעדיף להיות חתול שחברותו בקיבוץ אינה מוטלת בספק".
האמת היא שהחלטנו לאמץ את החתול כדי שיילחם בעכברים המאיימים להציף את ביתנו מדי שנה בשנה לקראת החורף, וכן כדי שיילחם בנחשים שאולי יתחשק להם מסיבה כלשהי לבקר בגינה שלי.
הוא מנמנם לו, שקוע בחלומותיו כבר יותר מחצי שנה על המרפסת האחורית שלנו, ועדיין נותר בלי שם. ביני לבין עצמי אני פשוט מכנה אותו החתול. אני חושב שזה השם שהכי הולם אותו.
צבע פרוותו ג'ינג'י ולבן, ובהחלט אפשר לשייך אותו לאגף אחד במשפחה שלנו, האגף שהוריש לנו אבא שלי.
× × ×
אני חייב לציין כבר עכשיו שלמרבה הבושה עדיין איננו יודעים אם החתול הוא זכר או נקבה. מה שכמעט בטוח, הוא, או אולי היא, עברו עיקור או סירוס מסודר במסגרת מסע ממוסד שהקיף את כל חתולי הקיבוץ, מסע שנועד לסייע בצמצום אוכלוסיית החתולים חסרי הבית המסתובבים בחצר.
הוא, או אולי היא, אינם מגלים שום עניין בחתולים קיבוציים אחרים המשוטטים כל הזמן סביב הבית שלנו, ותרים אף הם אחר איזו נגיסה מזדמנת וטעימה שתרגיע לזמן מה את קיבתם הריקה.
מובן שאין לנו כל מושג בן כמה החתול. נראה לנו שהוא מבוגר למדי, שכן כבר עכשיו, לאחר יותר מחצי שנה שהוא אצלנו, הוא מתנהג ברוב שעות היום כמו גמלאי קיבוצי מצוי; מתנהל לו ממש לאיטו ואינו ממהר לשום מקום, ושוכב שעות רבות מתחת למדרגות או מתחת למזגן.
בבוקר השכם, כשאני מתעורר וקם לשתות קפה, הוא רובץ שם שאנן ובטוח על כיסא גבוה במרפסת האחורית שלנו. אני מסתכל עליו ארוכות, מקיש בחלון ואומר לו "בוקר טוב חתול". הוא עושה מאמץ מיוחד, כך נדמה לי, פוקח לכבודי חצי עין תורנית, ונועץ בי מבט חתולי צהבהב.
הוא אינו עונה לי, לא משחרר ולו "מיאו" אחד לרפואה, ועל כן אני חושד בו שהוא אילם. אולי כאשר עיקרו או סירסו אותו פגעו לו גם במיתרי הקול? לך תדע. "איך עבר עליך הלילה, חתול?" אני שואל אותו, ומבלי לחכות לתשובה הולך עם הקפה שלי לסלון.
אני שואל אותו למשל מה דעתו על גזרת היום הקובע, או על תהליך שיוך הדירות המתמשך אצלנו כבר כמעט 15 שנה ועדיין לא רואים את אפס קצהו, ואם הוא חושב שמגיעה לנו - ואולי גם לו - פנסיה גבוהה יותר, או מה מְזמן העתיד למפעל שלנו.
או־אז הוא נעלם לפתע ליום או ליומיים. נדמה לנו, לי ולזוגתי - הדואגת לחתול לא פחות ממני - שאולי בינו לבין עצמו הוא חושב שהדשא של השכנים ירוק יותר, או שהיחסים בינינו השתבשו, ואולי לא עלינו שעבר בינינו איזה חתול שחור.
לעיתים נדמה לנו שהוא בגד בנו והסתלק, ושאסור להעמיס עליו שאלות שאין לו עליהן תשובות, מה גם שאף לנו אין עליהן תשובות טובות. אך אז הוא מוכיח לנו שאין הוא בנוי מחומרים כאלה, ושאין הוא נמנה עם החתולים הבוגדניים.
הוא פשוט עושה מה שנוח לו ומה שבא לו. לפתע הוא שב ומתייצב אצלנו כבר בשעה אחת עשרה וחצי לפני הצוהריים, ושוב רובץ לו נינוח ומנומנם מתחת למדרגות, מצפה שנוציא לו כבר שאריות מארוחת הצוהריים שלנו.
בעניין הזה של הרעב המוקדם הוא מזכיר לי קצת את אבא שלי עליו השלום, שנהג לסעוד ארוחת צוהריים חפוזה בשעה מוקדמת מאוד, ולכן בארבע אחר הצהריים נצרך לעוד איזו ארוחת ביניים כדי להרגיע את הקיבה המיוסרת. החתול, יש לציין, ניחן בסבלנות רבה, ומקבל את השאריות שלו בשעה מאוחרת יותר.
קורה לעיתים שהחתול אינו מרוצה ממה שהגשנו לו - למשל גבינה לבנה שהחמיצה - ואז, אני בטוח, הוא הולך לרעות בשדות זרים. התייעצתי עם הנכדה שלי, שאוהבת בעלי חיים יותר מכל דבר אחר בעולם (האמת היא שבעיקר כלבים, והם חשים בכך ומשיבים לה רוב אהבה), בקשר למזון לחתול.
היא אמרה לי שאסור לתת לחתול עצמות, כי הן עלולות להיתקע לו בגרון. אמרתי לה שכנראה על סמך זה, נולדה האמירה המפורסמת על מישהו או על משהו שמפריעים לאיזה תהליך להתקדם, ושהם תקועים כמו עצם בגרון. היא צחקה.
חשבתי באותה הזדמנות על אמירה נוספת, על מישהו שמצליח להסתדר היטב גם במצבים הקשים ביותר, שהוא דומה לחתול שתמיד נופל על ארבע רגליים. אך אז בדקתי ומצאתי בספרות שהאמירה הזאת באשר לחתולים וארבעת רגליהם אינה נכונה לגמרי. איזו אכזבה.
מתוך תחושת מחויבות ונאמנות האופיינית לוותיקי הקיבוץ, השקענו וקנינו לחתול כלים הולמים לאוכל ולמים, וכן שקית עם מזון מיוחד לחתולים. הוא זולל אותו בשמחה, אף שלדעתי הוא מעדיף שאריות של עוף מבושל.
כאן אני חייב לומר שמעניין אותי ממש מה הוא חושב לעצמו. האם הוא מעריך את זה שאנחנו דואגים לו ואולי אפילו מתחילים לאהוב אותו, או שזה נראה לו טבעי לגמרי ומובן מאליו? גם את השאלה הזאת שאלתי את נכדתי האהובה.
היא אמרה לי שאי אפשר לדעת מה עובר לו בראש. הוא חתול ואינו יודע להחזיר אהבה, כמו כלב למשל, אך זה שהוא נשאר צמוד לביתנו מעיד על כך שנעים לו, שנוח לו אצלנו ושהוא מרגיש בטוח.
בכל מקרה, כאשר החתול מסיים את הזלילה היומית שלו, הוא פשוט קם ומסתלק לו, לא ברור לי לאן. עליי להודות בכך, מערכת היחסים הזאת בינינו די מתאימה לנו.
× × ×
בעבר הרחוק גידלנו לא מעט כלבים שונים ומשונים. כמעט תמיד זה הסתיים במפח נפש - במחלות או בדריסה תחת גלגלי מכונית. ההתנסות האחרונה היתה הקשה מכולן.
גידלנו בביתנו במשך יותר משנתיים פינצ'ר ננסי עז־נביחות ומדהים ביופיו. יום בהיר אחד הוא פשוט נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. נראה שמישהו חמד אותו. מאז אותה עוגמת נפש איומה, סירבתי בכול תוקף להפצרות הרבות שנאמץ כלב נוסף. גם לאלו של נכדתי.
איני מוכן לעוד עוגמת נפש. במקרה של החתול העניין שונה. אנחנו לא צריכים לדאוג לו לכל מיני חיסונים, ואם אנחנו נוסעים לכמה ימים, אנחנו סומכים עליו שהוא יסתדר, כפי שהוא הסתדר לפני שהחליט לאמץ אותנו.
ושיהיה לכם ברור: גם לאחר חצי שנה במחיצתנו, החתול שומר על מרחק נגיעה ואינו מאפשר לנו להתקרב אליו. הנכדה שלי אמרה לי שחתול כזה, שגדל כל חייו ברחוב - גם אם זה הרחוב הקיבוצי הנעים יחסית - לא ייתן אף פעם להתקרב אליו לגמרי.
הוא פשוט לא סומך על אף אחד. זה מה שהחיים הלא נחמדים שלו לימדו אותו.
גם כאשר אני מגיש לו אוכל, הוא בוחן תחילה את כל סביבותיו, מתבונן בי במבט חשדני, כאילו אני זומם לתפוס אותו או להרע לו, מחכה בסבלנות שאכנס הביתה ואסגור אחריי את הדלת, ורק אז - לאחר שווידא שלא נשקפת לו שום סכנה - הוא מסתער על הקערה, נוגס במהירות ואף פעם אינו טורח לומר תודה.
הוא מין חתול ג'ינג'י מצוי שכזה. לאחרונה, כנראה עקב האכילה המסודרת ועתירת הקלוריות, הוא עלה מאוד במשקל ונעשה כבד תנועה. במקום הפרווה הדלילה והדהויה שעטפה את גופו בעבר, הוא מתהדר עתה בזנב עבות ובפרווה ג'ינג'ית סמיכה ומבריקה למהדרין.
ואולי, עולה לפתע רעיון בראשי, אולי זו בעצם חתולה נקבה שבדרך מקרה לא עברה עיקור ונמצאת בהריון מתקדם ובקרוב תמליט אצלנו כמה גורים? אני מחליט להתייעץ עם הנכדה שלי ומתקשר אליה.
"תסתכל על האוזניים שלו", היא אומרת לי. "אם אחת מהן חתוכה, החתול עבר את הטיפול המתבקש". אני יוצא לאסוף את מעט אגוזי הפקאן שהדררות המנוולות הואילו ברוב טובן להשאיר לי, ורואה את החתול מסתובב לו לאיטו בין בתי השכונה. יש! אני אומר לעצמי בשמחה.
מבט אחד מספיק לי כדי לראות שהפינה העליונה באוזנו הימנית קטומה. אין הריון ואין גורים! החתול פשוט ישן ורובץ יותר מדי, מתנועע פחות מדי, אוכל יותר מדי, ולכן השמין כמו חזיר. הוא לוקה במחלה שפוגעת גם בבני אנוש, ומכונה בפי עצלת נפוצה.
מאחר שזה המצב, ברור שאחרי עכברים הוא כבר לא ירוץ, ושלהליכות בריאות איתי לא אצליח להוציא אותו. אם כך, נכניס אותו מייד כמצוות הימים האלה למשטר של אכילה נכונה ומבוקרת. זה מה שאנחנו מחליטים, אך כמעט בטוח שאין הוא שותף להחלטתנו.
בינתיים אני שומע מיודעי דבר שיש בעולם הזה מעט מאוד חתולות ג'ינג'יות, ובפגישה משפחתית משמחת מיידעים אותי שהרוב המוחלט של חתולים שפרוותם בעלת שלושה צבעים הם ממין נקבה. אם כך, כיוון שצבע פרוות חתולנו ג'ינג'י ולבן בלבד, מתקבלת החלטה סופית: החתול שלנו הוא זכר!
× × ×
שלהי נובמבר. סוף־סוף ירד גשם רציני. השעה היא עשר וחצי בבוקר, והחתול עדיין שוכב וישן לו שנת ישרים על הכיסא הגבוה במרפסת. אני, כדרכם של אנשים מבוגרים, התעוררתי כבר בשש בבוקר. כל ניסיונותיי לשוב ולהירדם עולים בתוהו.
מתהפך במיטה, מסתובב מצד לצד, אך דבר אינו עוזר. ההרגל המגונה הזה להתעורר השכם בבוקר מרגיז אותי בכל יום מחדש. איני רוצה לישון עד הצהריים כמו החתול. בהחלט אסתפק בשינה עד שמונה למשל. הלוא שום דבר כבר אינו בוער לי בגילי המתקדם.
בלילה אני חולם שתחת השפעתו הברוכה של החתול למדתי לישון כמוהו. שוכב במיטה מכורבל בשמיכת הפוך שלי, כמו שהוא שוכב על הכיסא הגבוה במרפסת, מכורבל בפרוותו המבריקה.
אני מרגיש שאני מחייך מתוך שינה, מאושר ומרוצה שלמדתי לישון עד מאוחר, והכל בזכות חתול רחוב שפתחנו בפניו את ליבנו והיטבנו עימו. איזה חלום נפלא, אני חושב, הלוואי כל יום.
אלא שאז אני מקיץ וקופץ בבהלה, כאילו איחרתי לאיזה מקום, ומגלה כצפוי שהשעה היא שש ורבע בבוקר. אין טעם להתרגז, אני אומר לעצמי, זה כוחו של הרגל. אני הולך להכין לי קפה, והחתול, כמדי יום ביומו, ישן על הכיסא הגבוה במרפסת. שיהיה לו לבריאות.
