ההורים שלי מגיעים לבקר אותנו בקיבוץ בכל סוף שבוע. הם מחנים את הרכב בין הבתים צמודי הקרקע הנבנים מסביב, ואז פורקים את עצמם ואת התיקים שהביאו איתם ומתחילים בצעידה הלא ארוכה לביתנו.
לרוב מסתכמת התשורה השבועית בכמה מתוקים, לבני יאיר ולי, בכמה מקומונים מאשקלון, עיר הולדתי, ואולי באיזו מתנה שלא תמיד יש לה שימוש. ליאיר, לא לי.
בכל ביקור מגיע הרגע שבו יאיר, בכל זאת בן חמש, רוצה ללכת לגן השעשועים במרכז הקיבוץ. שם יש כדורסל, כדורגל ובעיקר כמה חברים שאפשר להעביר איתם את הזמן.
גם השבת ההיא החלה כך, ודבר לא יכול היה להעיד על העתיד להתרחש. אחר הצהריים יצאנו, הוריי ואני, עם יאיר לגן השעשועים.
כמה ילדים רדפו שם אחרי כדור, ואז צלצל הטלפון של אבא שלי. לא הופתעתי. אבא שלי הוא מנהל המערך הכירורגי בבית החולים ברזילי באשקלון - אדם נחשב ואיש מקצוע נחשב אף יותר. בעצם אולי להפך, תלוי את מי שואלים. העניין הוא שטלפונים בשבת הם אצלו דבר שבשגרה. כוננויות, חולים שמציקים או סתם חברים.
לא הפעם. הפעם היתה זו בשורת איוב שנגעה בו ישירות, ולא רק בו - גם בנו. בכולנו.
***
אחי מיכאל, או מישָה כפי שכולם קראו לו, היה אדם די חולני. מאלה האוהבים לחיות, אבל לא אוהבים את החיים בצילן של לא מעט בעיות בריאות. בדיעבד נודע לי שבסוף השבוע ההוא נסע אחי לים המלח לבילוי עם בת־זוגו.
הם בילו בחוף הים - כך התחברו להם אט־אט חלקי הפאזל - ומיכאל החליט לחזור לחדר. חברתו חזרה לחדר זמן מה אחריו, הקישה בדלת, אך אין קול ואין עונה. היא קראה לעזרה, וקצין הביטחון של המלון פתח את הדלת.
המחזה שנגלה לעיניהם, כך לפחות סיפרו לנו, לא היה מלבב, בלשון המעטה. אחי היה שרוע על המיטה, ללא דופק וללא נשימה, לא ברור במשך כמה זמן. נראה שסבל מדום לב בשנתו. אין לדעת. אנשי רפואה הגיעו למקום וניסו להחיות אותו. במקביל הוזעק מסוק, וזה פינה אותו בבהילות לבית החולים סורוקה בבאר שבע.
בנקודת זמן זו התקשרה חברתו של מיכאל לאבא שלי. ואבא שלי - נו, ככה זה אבות, הם בדרך כלל מגיבים באיפוק ומתחילים לתפעל את המצב - בקור רוח מפחיד, כזה המדגים את השליטה באירוע, סיפר לנו על השיחה ועל מה שקרה. אני לא יכול להגיד שהופתענו. לא אני, לא אמא שלי, ואולי גם לא אבא שלי. בתוך תוכנו ידענו שמתישהו יגיע הרגע הזה.
***
באותה דקה הסתיים הבילוי של יום השבת. חזרנו במהירות הביתה, הוריי קיפלו את התיקים, נכנסו לרכב ודהרו לבירת הנגב. שם החל מרוץ חסר סיכוי של עולם הרפואה כנגד הזמן בניסיון להציל את חייו של אחי.
מיכאל היה צמח. הוא הורדם והונשם, ומכונה ענקית שחוברה לפניו הזרימה חמצן לגופו. זה היה מפחיד, עצוב ונורא באותה מידה. אני זוכר שהגעתי למחלקה לטיפול נמרץ, שם אושפז למחרת הבשורה. את המראה הזה לא אוכל לשכוח.
גם לא אוכל לשכוח שלא רציתי להיכנס לשם. לא רציתי להסתכל עליו, בדיעבד בפעם האחרונה, כי ידעתי שהתמונה הזאת תיצרב במוחי לעד. וכך אכן היה.
מאז, מה שאני זוכר מהאיש רחב־הממדים הזה - שאהב כדורגל, אוכל ושתייה חריפה, ושאהב את הילדים שלו, ואני מקווה ומאמין שגם את ההורים שלו - מה שאני זוכר ממנו הוא את דמותו חסרת האונים על המיטה בבית החולים. דמות רזה מהרגיל, חסרת תנועה ואינה מגיבה. מכונה גדולה מניעה את פיו מעלה ומטה, עוזרת לו לחיות, אבל בעצם לא להיות בחיים.
***
בנו הבכור של אחי הגיע איתי לביקור הזה. אלון, אז בן 22, הוא ילד טוב, מבין עניין, מאלה שאי אפשר לסבן. "אתה מבין מה ראית פה?" שאלתי אותו אחרי שראה את אביו בפעם שעוד תתברר כפעם האחרונה.
"אני מבין שבעוד כמה ימים תהיה לנו לוויה", ענה לי ישירוֹת, בכנות כואבת ובהבנה מלאה של המצב.
עברו יומיים. הייתי במשרד שלי בהרצליה פיתוח כשצלצל הטלפון. אבא שלי היה על הקו. "אבי, זהו", שמעתי אותו אומר. "מישה הלך. הוא כבר לא איתנו". שתקתי. מה כבר אפשר לומר לאבא המבשר לבנו החי על בנו המת.
אחרי השתיקה דיברנו על הפרטים הטכניים - מועד הלוויה, למי להודיע ומתי להגיע. בזה תמיד הצטיינו במשפחה, בתפעול הטכני של הדברים, אבל לא בדיבור ולא בהבנה על מה שעומד מאחורי כל מה שקורה בחייך.
אני חושב, איני בטוח בכך, שהלוויה נערכה בו ביום. אנשים שלא ראיתי זה זמן רב הגיעו מכל קצוות הארץ. הודעתי עליה לכמה חברים שעוד היו לי בחיי, לאחרים לא, היו שלא סיפרנו להם והגיעו, והיו שסיפרנו להם ולא הגיעו.
התכנסנו בבית העלמין באשקלון, בחדר האחורי ההוא, שבו מניחים את המת עטוף בטלית לפני כולם, וקרובי המשפחה עומדים מעליו ומספידים. האמת היא שהייתי מנותק, כמו שאני בדרך כלל באירועים כאלה.
"אבי, משתתפים בצערך"; "אבי, תהיה חזק"; "אוי, איזה אסון". משפטים אלו ואחרים שמעתי שוב ושוב בשעה הבאה. הנהנתי, אמרתי תודה, וחייכתי חיוך נבוך של אדם המבין שעברה עליו ועל משפחתו טרגדיה, אבל אין הוא יודע ממש איך להתנהל איתה. המחשבה שמילאה את ראשי היתה שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מסתובב בחולצה קרועה.
ההספדים הסתיימו והאלונקה יצאה לדרך. הגענו לחלקת הקבר, ושם התקיים טקס יהודי אורתודוקסי. משפחתי היא חילונית למהדרין, ומעולם לא היתה קרובה לדת, אף לא למסורת. והינה, פתאום אנחנו הולכים לפי כללי הדת ואף קוראים קדיש אחר המת. חילונים או לא, קדיש צריך להגיד על המת, גם אם הוא כתוב בארמית.
בסוף גם צריך לקבור את המת. הרגע הזה, שבו מורידים אותו מהאלונקה עטוף בתכריכים ומשחילים אותו לחור שחפרו עבורו באדמה, הוא סוריאליסטי במידה מסוימת. חשבתם על זה פעם? על עצם קיומו של אדם הנמחק בשנייה אחת עם מותו? וכי מה נותר ממנו לאחר קבורתו באדמה? כלום, רק תולעים וזיכרונות הנעלמים כחול הנזרה ברוח.
יש אומרים שאחרי מותו של אדם הוא נשאר חי בזיכרונות שהוא הותיר בליבם של אוהביו. אני זוכר שעניתי לכל מי שסבב אותי בלוויה, וגם בשבעה, שאין לי זיכרון טוב מאחי. שהכול רק רע, או שאין זיכרון בכלל. אנשים לא האמינו, ניסו לשכנע אותי שאולי אחשוב אחרת.
"מה עם כל האהבה המשותפת שלכם לכדורגל? והבילויים בבריכה? בטוח היה משהו שאתה זוכר". הצטערתי בליבי על שלא יכולתי למצוא ולו רגע אחד של אושר עם אחי הגדול, אבל ברגעים האלה זו היתה המציאות בעבורי, ואולי גם דרכי להתמודד עם המצב החדש.
בערב הראשון לשבעה התמודדתי עם מחשבה דומה. ישבנו - אבא, אמא, אחותי הגדולה ואני - והתחלנו להעלות זיכרונות ולשתף במחשבות. היה זה ערב שלדעתי לא היה לנו כמותו מעולם. מוזר איך מוות של בן משפחה יכול לקרב משפחה שזמן כה רב לא באמת ישבה יחד.
אז ישבנו יחד, ואבא שלי התחיל לדבר על מישה, על מה שעשה, מה שרצה לעשות, ועל מה שלדעתו לא הספיק לעשות. הוא גם דיבר על אחותי, ועליי, ואמר לי שמישה ידע שאני מסנן אותו בכל אותן שיחות שבחרתי לא לענות להן, וכמה זה היה חבל מבחינתו, כי הוא רק רצה לשאול אותי שאלה.
ושוב שתקתי. כי מה כבר יכול אח להגיד לנוכח מציאות כזאת, שבה חיפש אחי הבכור את קרבתי ואני דחיתי אותו. אבל עכשיו, אף שאיני בטוח שמישה שומע או יודע, אני יכול להודות שכנראה היתה סיבה לכך שלא עניתי, וגם לכך שאבא שלי בחר לומר את מה שאמר אז, בערב הראשון של השבעה.
מאז הערב ההוא אני מתקשה מאוד להפסיק לחשוב עליך, מישה. לא דברים טובים, לא דברים רעים. פשוט לחשוב. לחשוב איך אדם נמצא רגע אחד בעולם, ורגע אחר כך הוא כבר לא. לחשוב איך מעשרות שנים של חיים משותפים, פחות או יותר, אני לא זוכר ולו רגע אחד טוב.
לחשוב שאולי זה באשמתי, ואולי זה באשמתך. בעצם זה כבר לא משנה. אבל אני חושב עליך, עלינו, על מה שהספקנו ועל מה שלא. וחושב אם בכלל היינו יכולים להספיק להיות אחים כמו שאחים צריכים להיות. ובעצם, מי קבע איך אחים צריכים להיות? ואני חושב כל הזמן על השיחה ההיא עם אבא ועם אמא. עליך.
אני חושב איך הרגשת כשלא עניתי לך לטלפון. האם נעלבת? ואולי הבנת שאין לי כוח לעוד מלחמות מיותרות או לשיחות סרק? ואולי ככה היינו אמורים להתנהל כאחים - עם שיחות סרק ועם מלחמות מיותרות? כי מי קבע בעצם איך אחים צריכים להתנהל זה עם זה? ככה אנחנו התנהלנו, ולא משנה אם זה היה טוב או רע. זה היה שלנו, ורק שלנו. ועכשיו זה כבר לא.
