פסטיבל יערות מנשה, שיתקיים מ־31 במאי עד 2 ביוני ביער מגידו זו הפעם העשירית, הוא אחד האירועים החברתיים הגדולים והמעניינים בישראל.
נותנים לגיטרות לדבר. עלמה זהר ביערות מנשה, צילום: יניב גולןנותנים לגיטרות לדבר. עלמה זהר ביערות מנשה, צילום: יניב גולן
נותנים לגיטרות לדבר. עלמה זהר ביערות מנשה, צילום: יניב גולן
(נותנים לגיטרות לדבר. עלמה זהר ביערות מנשה, צילום: יניב גולן)
כיוון שבארצנו העיקר הוא להתרכז בטפל ובאיומי השמדה עונתיים, אולי אין זה מקרה שתשומת הלב הציבורית נתונה לארוויזיון; אבל תודעה אזרחית חדשה מתעצבת בין האורנים של יער הקיני, בתוך אבק הלס של מידברן, בין הדיונות של אינדינגב, בחוצות טבעון ובאתרים רבים אחרים.
התכנסות של אלפי אנשים למשך שלושה ימים אינה דבר מובן מאליו. בהחלט ייתכן שאפילו מארגני "יערות", צעירי המועצה האזורית מגידו, אינם יודעים לומר מה טיבו של הסוס הזה שטיפחו, ולאן בדיוק הוא דוהר.
ברשימת התומכים של הפסטיבל הכי קיבוצי נמצאים גופים ציבוריים רבים, בהם משרדי ממשלה, מפעל הפיס, קק"ל ואונסק"ו. מה שהחל כיוזמה חצי־פרטיזנית, הפך למסורת המגדירה את המרחב ומשפיעה על דמותו לאורך כל השנה.
בניגוד לאינדינגב למשל, הנשען באופן כמעט מלא על עוצמתה של המוזיקה העצמאית, יש ב"יערות" מגוון רחב של פעילויות המדגישות את הפוטנציאל המסעיר של התאגדויות מעין אלו: תאטרון, מחול, אומנות סביבתית, סדנאות, הרצאות, שיחות, פאנלים. וכל זה קורה בתוך קהילה ממשית, לא מדומיינת. מי אמרה קואופרציה ולא קיבלה?
לתת לגיטרות לדבר
נתי וירבה (42), בן משמר העמק, ניהל בהתנדבות את הפסטיבל במשך שמונה שנים בשיתוף פעולה הדוק עם מחלקת התרבות במועצה האזורית מגידו. לפני כשנתיים הוא מונה למנהל המחלקה. "הכניסה שלי לתפקיד היתה טבעית והגיונית, כי ממילא כבר הייתי בלב העשייה", הוא אומר.
"זה מין איחוד עניינים, כשהאירוע המרכזי במועצה נעשה באופן הכי רשמי גם של המועצה כארגון, של הציבור. השאיפה שלנו היא לשתף את תושבי האזור, לייצג אותם, לאפשר ואפילו לרצות. אנחנו נבחנים מדי שנה בשנה גם בתחום הזה".
יש הטוענים שההצלחה של הפסטיבל והגידול בהיקפו פגעו בתחושת האינטימיות.
"הביקורת הזאת משקפת לדעתי בעיית זיכרון קלה. אנשים שוכחים שבשנתיים הראשונות, כשבאמת הגיעו מעט משתתפים, גם הם לא היו שם. אני חושב שבסך הכל הקשר עם הקהילה נשמר ומתפתח".
איך שומרים על עצמאות בתוך הממסד?
"מועצות באמת עושות בדרך כלל דברים שמרניים. אולי משום שהתחלנו מבחוץ, אם כי בשיתוף פעולה עם המועצה, אנחנו יכולים להחזיק אג'נדה. הפסטיבל מקדם השקפה חברתית־תרבותית שרואה רחוק, שרוצה לפתח, ששואפת להיות משמעותית גם למקום עצמו וגם באופן רחב.
"אנחנו שותפים למהלך חשוב שקורה בתרבות בעשור האחרון. המבט מופנה לתרבות העצמאית, אולי כתגובת נגד למסחור של המיינסטרים. אנחנו נותנים במה למוזיקה שנוצרת על ידי מגוון של יוצרים במגוון סגנונות. התחושה היא שמשהו נפתח".
זו בוודאי לא הנקודה החשובה ביותר, אבל בהחלט מעניין לציין שב"יערות", כמו ב"אינדינגב", נדיר מאוד שמציגים את האומנים. אף אחד לא מברך בשם הפסטיבל או המועצה, ואין נאומים חלילה. נותנים לגיטרות לדבר. כאילו הדור החדש מבקש להתרחק מכל סממן של חשיבות וטקס.
זה לא אומר שאין חשיבה מעמיקה; כל פרט נשקל היטב. לפני שנתיים התקבלה הצעתה של חברת עין השופט, ובעיצומו של האירוע (ביום שישי אחר הצוהריים) השתרר לפתע שקט ביער. הבמות השונות, שמפמפמות במקביל כל שאר הזמן, דממו במשך שעתיים שלמות לקראת השיא בערב שבת.
הקץ לשאטלים
תחושת חוסר המוצא הכללית, האדישות הגורפת והתפצלותה של החברה לשבטים - כל אלה מנתבים לא מעט אנרגיה צעירה אל אפיקים של יצירה. במגידו קוראים לזה "יצירת תרבות מחברת במרחב ציבורי מפולג". אכן, יש כאן גם מרכיב אסקפיסטי, אולי אפילו פריווילגי.
אבל בשעה שנתב"ג שובר שיאים של תנועת נוסעים, מהווים הפסטיבלים אלטרנטיבה משנת תודעה לחופשה שנתית משמימה באירופה הקלסית.
אחרי הכל, אם ייבאנו לארץ הקודש את כל הרעות החולות של ארצות הברית, יש בהחלט היגיון לתת מקום של כבוד גם ל"תרבות הנגד" האמריקנית, שהכירה לעולם את האומנות הנפלאה והמעורבת פוליטית של דילן, של הנדריקס, של ג'ופלין ושל שאר חבריהם הלומי הקנביס, מחופפי האסיד. נו, וודסטוק, אתם יודעים.
"הקשר עם הקהילה נשמר ומתפתח". וירבה, צילום: אירה חייט"הקשר עם הקהילה נשמר ומתפתח". וירבה, צילום: אירה חייט
"הקשר עם הקהילה נשמר ומתפתח". וירבה, צילום: אירה חייט
("הקשר עם הקהילה נשמר ומתפתח". וירבה, צילום: אירה חייט)
"יערות" מאפשר מגוון פעילות רחב בהרבה ממה שמקובל למשל באחיו הבוגר, אינדינגב, וממה שמותר במידברן. בתוך הליינאפ אפשר למצוא פה ושם התייחסות לעובדה שאנחנו חיים בעולם מורכב, שבו בצד החגיגות יש גם בעיות ואתגרים. אולי זה קשור לעובדה שמדובר במועצה שהשמוצניקים הם רוב ברור בה.
אחרי שנים ביער הקיבוצים, בפאתי ג'וערה, השנה יתקיים הפסטיבל ביער הקיני, סמוך למגידו. הסיוט הכרוך בשאטלים אל תוך שטח הפסטיבל ייגמר בשעה טובה, אך מצד שני יתמעטו כנראה העצים והצל בהשוואה לאתר המקורי.
המקום החדש זימן אתגר תפיסתי - התייחסות לעובדה שבמקום היה עד 48' כפר ערבי גדול, אל־לאג'ון שמו. במסגרת הפסטיבל תיערך שיחה עם פייסל מחאג'נה, תושב אום אל־פאחם, על אודות היישוב שבו חיו הוריו.
בתוכנית הפסטיבל נכתב: "נשמע מפי פייסל את סיפור משפחתו ואת סיפורה של הקהילה אשר התקיימה כאן, ונדבר ברוח של שלום על ההווה ועל עתיד משותף בחלקת הארץ הזו".
נתי וירבה רואה את המונח "פוליטי" "במובן הרחב שלו, כסך כל הפעולות שאדם עושה. בתוך יער הקיני יש בית קברות מוסלמי שהושחת. על המצבות צוירו צלבים. עם פייסל ועם המועצה המקומית מעלה עירון החליטו המארגנים לבצע שם גידור כדי להגן על האתר.
"זו לא אמירה פוליטית במובן מפלגתי. אבל הבחירה כיצד להשקיע את הזמן שלי ושל עוד אנשים רבים - זו בהחלט אמירה פוליטית", מבהיר וירבה. "היה ביער יישוב ערבי גדול, ואנחנו מכבדים את זה ומתייחסים לזה - מבלי לפגוע בזיכרון, בנרטיב או ברגשות של אף אחד".
הדברים הללו בולטים בעוצמתם, ורוח התקופה היא להתרחק מכל עיסוק שנוי במחלוקת; כביכול אין בהתעלמות משום הכרעה ערכית מובהקת.
ההחלטה של יוזמי "יערות" לרתום את הקהילה ואת משאביה כדי ליצור ולחוות תרבות בלתי מסחרית היא פעולה חלוצית, אפילו חתרנית. העובדה שאפשר ליהנות תוך כדי כל זה מצדיקה לסמן ביומן את הסופ"ש הארוך והעמוס.
נכון, הטינאייג'רים בולטים בנוכחותם, בעוד שהקרחות נדירות יחסית. ועם זאת, האווירה היא מכילה וסובלנית.
כאשר הברכיים הוותיקות כושלות, אפשר לתפוס פוזיציה של אנתרופולוג, לשבת ולהסתכל על הכאוס המתנחשל בין במת "השורש" לבין במת "ארמגדון", בואכה "קרחת היער". לפעמים ההרגשה היא שהאקשן הכי מעניין קורה דווקא שם, בבמה הקטנה.