ויסלבה שימבורסקה מסיימת את שירה על "מהי שירה" במילים:
"ואני אינני יודעת
ואינני יודעת
אך אני נאחזת בה כבמעקה גואל"
אינני יודעת מהי פרוזה טובה, אבל נאחזתי בספרו של אברם קנטור חבר מזרע (חברים סמויים מעין, הוצאת הקיבוץ המאוחד) ולא הנחתיו עד תום הקריאה.
למה? גם מפני שסקרנה אותי גלריית הדמויות, גם מפני שניסיתי לגבש לעצמי את תמונת העולם הקיבוצי שמצייר הסופר, גם כי לא חדלתי להתפעל מן העין הטובה המלווה את הסיפור ואת כל האידיאולוגיה והמפעל המופלא בתולדות הציונות המודרנית ובתולדות מדינת ישראל ששמו קיבוץ.
גילוי נאות: עשר שנים חייתי בשלושה קיבוצים שוני אידיאולוגיה כמורה שכירה. לא במקרה. מתוך אהדה עמוקה למפעל הקיבוצי למרות שלא קשרתי את חיי בו. ילדי נולדו וגדלו במוסדות החינוך שלו.
לכן כל גלריית הדמויות שמוצגת בספר מוכרת לי מאוד. לא משנה אם שמו יענקל'ה או מוישל'ה. כל אחד מהם: הסדרן, הלולן, המזכיר, הסנדלר, הצלם - הם טיפוסים שעצבו את התפקיד באותה מידה שהתפקיד עיצב אותם.
קנטור עושה כאן כמה מהלכים חשובים עד מאוד. הוא מצלם בעין אוהבת את הדמויות השונות האוחזות בחופת הקיבוץ.
למרות המורכבות שבהן, למרות המוזרות שנוצרת מתוך דתיות אידיאולוגית אדוקה, למרות החסך השכיח באמפטיה פשוטה לחבר שנעשה לא אחת שקוף וזר, למרות הקושי של חיים בעלי מעורבות עמוקה ויומיומית בחיי הזולת, מצליח הקיבוץ להעמיד אופציה מרשימה לחיים הקפיטליסטים המנוכרים המודרניים.
קנטור כותב ספרות אופטימית. זהו איננו צילום למזכרת מחשש חידלון. הוא מאמין שמתוך מסירות הנפש של האנשים ומאמונתם באפשרות ליצור חיים בעלי שוויון עמוק יותר מאלה שמתקיימים בג'ונגל העירוני, עוד יצא חוטר חדש.
הקיבוץ יחדש את פניו וישכיל להתאים עצמו לתנאים המשתנים. כמו המעבר מחקלאות לתעשייה, כך הגלריה היחידאית הזו תתגלגל לגלריה חדשה של מנהיגות קהילתית שיונקת את חזונה ואת כוחה ממסורת ששורשיה יהודיים של מנהיגות משרתת ולא מנהיגות מנצלת.
שני הפרקים האחרונים הותירו אותי עם מחשבות נוגות, אבל ללא ספק אתגרו גם את החשיבה המוסרית וגם את ההתבוננות בגבולות שבין מציאות ודמיון ובין קיימות וחידלון.
ספר זה הוא ללא ספק גם מסמך תיעודי סוציו-פסיכולוגי חשוב, העוסק במאווים האנושיים בעיקר במקום שבו חלק גדול משלביו של סולם מסלו כבר מסופקים. יש עוד דברים רבים ומעניינים בספר שיכולים לשמש מוטו לשיחות ארוכות ורבות משמעות, בין חברי קיבוץ ובין אלו שמלווים את הקיבוץ מן החוץ.
