הרצל הוא דמות שנויה במחלוקת. הערצה ובוז מלווים אותו. נראה שהאיש ביקש להיות רב־חובל, בונה אוניות וממונה על שיווק סוכריות לשיכוך בחילות ממחלת ים. בכל צד של אישיותו רבים הסדקים ורבים האורות.
הוא נחשב רב־חובל שטרם בנה את אניותיו, וכבר מתהדר בניווט בים סוער. כמי שמשיט שלדי ספינות בטרם השיקו אותן בבקבוקי שמפניה. כמוריד גשמים במקום לחזות אותם.
הוא מכרה זהב לפסיכולוגים של כיס שמבקשים לתהות על המנגנונים הנפשיים המסוגלים להפיק דמות כזו, על הנסיבות הסוציולוגיות שבכלל אפשרו התגלות כזו של איש.
מה כבר אפשר לחדש בשדה מנומר זה של מחקר הרצל? בספר שלפנינו אפשר לגלות שיש מה לחדש.
אפשר להגן עליו ועל עמדותיו בחירוף נפש, להעמיד לרשותו סנגוריה שהופכת לקטגוריה הנועצת ציפורניה בכל הקיים, להעמיד את הרצל ההיסטורי כמי שמדבר עם ההיסטוריה שהתרחשה אחרי מותו, להפוך את כל יסודות פעולתו לבריקדה שממנה יורים על אויבים ועל מעריצים.
לא לרומנטיקה מזויפת
יגאל וגנר ואדם רז, הזקן והצעיר, הוציאו ספר עב־כרס ("הרצל, מאבקיו מבית ומחוץ", הוצאת כרמל) ופסעו בנתיב זה. הם חוקרים עם עמדה. לדידם, עריכת סנגוריה על הרצל היא עמידה על הנפש של הציונות האקטואלית. היא אמירה שזו זקוקה לחשבון נפש רדיקלי.
המהפכה הציונית היא לדידם כניסתו של העם היהודי לזירה הפוליטית. זירה זו היא זירה אחראית ומורכבת, אך היא המפתח למהפכה שצריכה להתחולל כדי לקדם לא רק את היהודים אלא את החברה האנושית כולה. לא לאומיות גואלת עולם בנוסח הפאן־סלאבי, לא לאומיות אפוקליפטית ואנרכית, אלא תרומה חשובה ליצירת משפחת עמים המסוגלת ללכת בנתיב של תיקון.
הכניסה למשחק הפוליטי של האומות אינה דבר פשוט. לעם היהודי לא היו האמצעים לכך. הרצל נראה קצת מוזר כשביקש לעשות צעד ראשון ולחבוש לצירי הקונגרס של יהודי העולם צילינדרים כמדי קרב למשחק חדש. משחק שלא היה מוכר עד אז: דמוקרטיה יהודית.
הדבר החשוב היה לבנות דמוקרטיה יהודית בעולם שלא כולו היה דמוקרטי, ולמעשה לא האמין בדמוקרטיה. קל יותר לבנות פוליטיקה באמצעות גדודי צבא ופצצות. הרצל ביקש להשתמש בנשק מקובל אחר: בכספי העם היהודי. אך גם את גיוס הכספים ערך (ויריביו אמרו שנאלץ לערוך) לא בין הבנקאים הגדולים.
אלו לא אוהבים פוליטיקה פרלמנטרית, אלא סמכותיות פילנטרופית הנותנת גיבוי לאינטרסים אחרים. הוא גייס את הכספים מהעם במחוות דמוקרטיות. על כן בנה דמוקרטיה ענייה. במהלך התפתחותה של הציונות, העוני לא רק קידם אותה אלא גם הִרבה את ויכוחיה. אלא שלעיתים הוא הטיל עליה עול מיותר.
בקשתו של הרצל להיכנס למשחק הבין־לאומי היתה אוטופית במובן זה שאומה מקוטבת ומבוזרת, שבניה נאמנים למדינות כה שונות ורחוקות, מבקשת לכונן עצמה כאומה במשפחת האומות. משפחת האומות איננה עניין של מה בכך. היא אמנם אוניברסלית, אך אין היא מגלה שפיות יתרה.
במשחק האומות לא נראה שתיקון עולם הוא המשחק שמשחקים. בולטים יותר משחקי שלטון וכוח. הרצל מבקש הן להיכנס למשחק, והן לשנות את כלליו המוכרים. הן לכונן מדינה, והן להציב לפניה אתגרים חברתיים שיהיו לה קנה מידה וחשבון.
מדינה בעלת חוקיות ומסגרת, אך גם מדינה שתקום ברצון אזרחיה ותתקיים כדי לברוא תיקון חברתי. מדינה המשחקת את המשחק, אך מדד ניצחונה אינו יתר שליטה אלא יצירת שותפות חברתית וחירות אישית.
וגנר ורז מבקשים להחזיר לציונות את הפוליטיקה ואת חשיבותה, למרות כותרות העיתונים וההערכה הנמוכה שהציונות זוכה לה בקרב תמימים ופראים. הם מבקשים למחות נגד רומנטיקה מזויפת של הבוחלים במשחק המדיני. נגד הפיכת הפוליטיקה למכשיר המקדם אופורטוניזם דמגוגי ודוֹגמה עריצה.
אחד מסימני הפוליטיקה של היום הוא ההתכה שבין דוֹגמות ואופורטוניזם - שני מנגנונים המשוחררים מהמתח החיוני של אתיקה ופוליטיקה. הספר מבקש להחזיר להרצל את פירושו של ברל כצנלסון ואת פירושו המתגלגל לאחר קום המדינה של יגאל אלון.
הספר תובע לימוד וביקורת על פרטיו. הם פרושים על אוקיינוס של פרשיות ופולמוסים, מאחד העם עד הפוסט־ציונות. לפעמים להט הסִנגור והפירוט הרב מפוצצים את הספר מבפנים.
בפוליטיקה נחשבים הפולמוס והוויכוח מנוף לחשיפת האמת, אך אין הם הכלי הבלעדי.
לפעמים פולמוסים דווקא מחבלים ביכולת להבין. ייתכן שימי הסרט של הקרן הקיימת לישראל, שבהם היו מחלקים ברחובות הארץ דיוקנאות של הרצל ושל ביאליק לכבוד כ"א בתמוז, משקפים יותר ציונות אמת, למרות חילוקי הדעות בין הרצל לביאליק בראשית ימי פעילותם.
דו־שיח חינוכי
למרות חסרונותיו של הספר, בסופו של דבר הוא מציב אתגר חשוב, הן בניתוח פרטיו והן כמכלול. יגאל וגנר הוא היסטוריון היושב באורנים שנים רבות. הוא מכנס לחדרו עמוס הספרים קבוצות צעירות, הדנות על כל פיסת עיתונות ומבקשות לנתח את סודותיהן של דמויות פוליטיות ושל מנווטי כלכלה, על פי רוב בלי שהדמויות הללו יודעות על כך.
מעניין עד כמה האיש הפוליטי כל כך בהשקפותיו הקדיש את חייו לחינוך. לפני שנים מרובות ערך וגנר לבוגרי הנוער העובד והלומד סדרת ספרי מקורות הנוגעים לענייני ציונות וסוציאליזם. היה מרגש מאוד לראות כיצד חבורת צעירים נרתמה לפרויקט גדול ומאתגר.
בספר שלפנינו יש מעין המשך של דו־שיח חינוכי. ניכרים בו אותות של תחושת בדידות רעיונית שהרצל הכיר היטב. עד שיקראו אותו מדינאים, הוא יהיה חלק ממרקם חינוכי צומח הנשען על ניצחונה של הציונות.
ניצחון זה מוגבל בזמן ובמקום. הוא מאותגר ללא הרף מצד המציאות, שהרי דמוקרטיה אינה מצב. היא אתגר. דמוקרטיה לעם היהודי היא פרויקט החי תחת איומים אין־סופיים, ובדיוק כפי שאמר הרצל: "הציונות היא אין־סופית".
הרצל ביקש מהפכה פוליטית כלכלית, שתיצור תשתית לכך שבסופו של דבר יעלו קבוצות של יהודים ארצה מרצונן, באופן מאורגן, ויכוננו את מדינת היהודים.
אחרי שמדברים עם דוכסים ועם קייזרים, עם סולטנים ועם ראשי ממשלות, יחליטו מרצונם המוני האזרחים היהודים של המדינה שהוכנו התנאים הפרגמטיים לקיומה, יעלו על עגלות ויגיעו למדינה שתיווצר. בהכרעתם הרצונית והחופשית של היהודים לעלות כקבוצות ארצה יתרחש המבחן האמיתי של הציונות.
כידוע, לא כך קמה מדינת היהודים. אך עקרונית, דווקא כיום עומד מבחן זה על הפרק: עד כמה - בתוך המדינה הפוליטית שנוצרה - נהיו מוכנים להצמיח חברה המתקנת את עצמה, כזו המוכנה להעמיד את עצמה במבחנים אתיים, לדחוף ליתר צדק בתוכה ובמשפט העמים?