מוקדם מדי נאלצנו להתבונן באישיותו וביצירתו של מאיר אריאל כמסכת שלמה. הוא ואנו חשנו כי פתח תלם, כשלמעשה היה זה קציר אחרון.
שלט חגיגי נקבע לאחרונה על אותו בית תל־אביבי שהיה הבית הנגדי לתנועת תל אביב לעבר חית הברזל של גורדי השחקים. בבית ברחוב הירקון 70 היו ספות בחצר, ובהן התכרבלו המילים העבריות, לבטי הדרך. שם תינה מאיר אריאל אהבות עם הנצח.
לא היה זה הנצח הקר של המוות שעליו אמר מורו יוסף חיים ברנר כי הוא מוציא לעומתו במחאה את לשונו החמה. היה זה תמהיל של מילים, אותיות וסיפורים, מיתרים שלמדו איך לחפש דרכי בורמה עוקפות לאמת נצורה המסתתרת בסבך. שם פגשתי לאחרונה את מאיר אריאל.
אך מתי שמעתי עליו לראשונה? חניכי בני הקיבוץ יצאו למחנה עבודה במושב בנגב. הם יצאו עם בני משמרות. כששבו החלו לספר על אגדת הדשא שלהם, על הנער המתולתל קוסם המילים והסיפורים.
אחרי כמה חדשים יצאתי איתם למחנה 'מים אל ים'. שם, מסביב למדורה, הוא התגלה. ילד תיכון ביישן המהלך קסם על כולם בסיפוריו המשופעים בנבטים רבים ובצחוק.
כבר אז התגלה לי מאיר במסתורין שהילך עליו מצד אחד, ובצד הקרקסי של מילותיו מן העבר האחר. מילותיו היו תמיד באוויר כשהן מתגלגלות, תומכות ומערערות זו על זו.
תלתלי המילים, שאינן נשמעות לתיאוריות, מציקות לאידיאולוגיות המטילות סדר מעיק. הוא לא נתן לאף דלילה לגזור בתלתלי מילותיו, גם כשאלו הובילו אותו למקומות ללא מוצא.
אחר כך גיליתי אותו בקורס שליחים של איחוד הקבוצות והקיבוצים. שם לימדתי בלי לדעת הרבה על העלייה השנייה. הוא ביקש לכתוב על יוסף חיים ברנר. תהיתי. האם מתאים? האם יכול? להפתעתי מצאתי את אחד האנשים שנשם את ברנר באופן בלתי רגיל. בכל שירתו של מאיר אריאל ניכרו עקבותיו של איש הפרוזה הגדול.
כאן אני צריך לסטות במקצת, שהרי השלט נקבע בתל אביב אך הוא עורך חשבונות עם מה שמאיר האמין שנקרא ביצת משמרות, הקיבוץ שבו גדל וצימח את סגולותיו כאוהב, כפורץ אל חלומות בלתי אפשריים, אל המנגינה והמילים.
בשנות העשרים של המאה שעברה החליטה ברית המועצות להקים מפעל התיישבותי גדול ליהודי ברית המועצות. דובר על הקמת מושבות חקלאיות יהודיות בדרום רוסיה. הכסף הגיע מארצות הברית, וכך גם גם הטרקטורים והפקידים. הקומוניסטים היהודים חלמו כי כאן תיווסד הרפובליקה הסוציאליסטית היהודית, וזו תכבה סופית את הלאומנות היהודית.
הציונים חלמו לראות במקומות הללו קרש קפיצה להגשמת חלומם בארץ ישראל. היה זה מפעל עצום, אלא שבארץ חששו לדבר עליו יותר מדי. מאחר שהמפעל מומן על ידי יהודי ארצות הברית, מותר היה לקרוא ליישובים שנבנו בשמות עבריים.
לאחר קראו יצירה, לאחר עבודה, ולאחד קראו לא פחות ולא יותר תל חי, לזכרו של יוסף טרומפלדור, מייסד החלוץ. אחד נקרא משמר, ועל שמו נקרא משמרות. אביו של מאיר אריאל היה אחד מאחרוני החברים של משמר שנותרו במשמרות, איש החלוץ.
בצד השני של המטבע של משמרות היו חברי גורדוניה, אותה תנועה שביקשה ליישם את תורתו של אהרון דוד גורדון בתקופה שהכי לא התאימה, תקופה של פוליטיזציה עמוקה, של קרבות ושל שרידות - כל הדברים שמהם ביקש גורדון להיפטר.
תנועה זו הקימה מפעל שהתפלל לזמנים אחרים, אך פעל באחריות מופרזת לפעמים - כאן ועכשיו. צלקותיהם של שני מעיינות אלו וחלומותיהם הטביעו חותמם על מאיר אריאל.
הוא הרי נולד בתקופה הכי קשה בתודעת היישוב היהודי בארץ, התקופה שציפו שהנאצים יכבשו את הארץ מצפון, מסוריה ומלבנון, הכבושות בידי צרפת של וישי הנאצית, ומהקורפוס האפריקני הגרמני שהגיע עדי סיפה של אלכסנדריה.
מאיר מעולם לא התעלם ממקורותיו אלו, אף שסירב ללכת בצוויהם ולהיכנע לסדר שהם ביקשו להטביע על עולמו. הוא התעקש שנים רבות להיות המספיד של החבורה המיוחדת של מייסדי משמרות. בבית הקברות של משמרות אגר לא מעט פרקים שימצאו ביטוי בהספד על עצמו שכתב ליוסי בנאי.
המפגש השני שלי עם מאיר אריאל היה בהיותי שליח בארצות הברית. היינו יחד במחנה קיץ. הוא היה עם תרצה ושני ילדים. שבעים קילומטר מן המחנה התקיים פסטיבל וודסטוק ההיסטורי. הוא נשמע בכל המחנה בכל הדיו. לא ידעתי אז עד כמה מאיר מקשיב למתרחש מסביב.
מעניין שדווקא בתקופה זו - שבה פגש את שירתו של בוב דילן, מורו הגדול, ופגש חניכים נלהבים המפרשים בכל דרכי הפרדס היהודי את שירתו ואת שתיקותיו - היה עם השׂיער הקצר ביותר. הוא העריץ את הרוחות החדשות הנושבות בנוער האמריקני, הרוחות הקוראות לבקר, לסרב ולחלום, ללכת מעבר לתלמים שנחרשו עבורו על ידי הבורגנות המנצחת. אך הוא גם גילה בהם את הפטפטנות, את אי־היכולת להגשים.
במסע הבחירות של מאיר אריאל שאירגן שנים אחר כך חש עד כמה הוא מתדפק על פני דלתות החברה הישראלית, ועד כמה היא בונה עצמה מחנות־מחנות, חומות בצורות. הוא גילה את היסודות לבדידות זו של מתקני עולם בתרבות הנגד של סוף שנות השישים, אך בתקופה האמריקנית ההיא למד גם מהי שליחותה הסרבנית של האומנות.
כששבנו מארצות הברית, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הייתי עורך הביטאון שדמות, עיתון צעירי התנועה הקיבוצית. הבאתי עִמי געגוע אל הצליל, אל המפגש הקולי. ניסיתי לארגן מפגשים עם יוצרים צעירים. הזמנתי את מאיר להופיע עם זמרת חדשה - נורית גלרון. נורית גלרון זכתה להצלחה מיידית. מאיר עלה לבמה עם גיטרה והחל לשיר.
בתקופת החלוצים היו שני זרמים חשובים: הזרם שטען כי האדמה והחברה החדשה תובעים משמעת, סדר, ארגון. לעומתם היו אלו שטענו שלהפך, שצריך תמיד לאותת את ההפך. אלו חלוצים שהיו אומרים עליהם שכשהם קמים בבוקר הם מתבוננים במראה לראות אם הם מספיק פרועים. זו לא הייתה תאונה, זו הייתה תרבות. מאיר אריאל היה שייך לתרבות זו.
היה לו חשוב שיגלו את התפרים של עבודתו, שהמיתרים ירמזו שלא הולכים ישר למטרה, שיש נוף מסביב ופנאי התובעים את שלהם. השיר ששר מאיר היה ארוך ובלתי מובן. לא היה ברור לאנשים בקהל מה הזמר רוצה מהם. אנשים החלו לזוז בכיסאותיהם, חלק קמו ועזבו, ובסוף הייתה אפילו מחאה בקול. הייתי אבל וחפוי ראש.
מה עשיתי לחבר שלי? אמנם גם אני לא הבנתי לגמרי מה הוא עושה, אך הרגשתי את הקסם, את הכנות, את האהבה, והערצתי את ההעזה. הוא המשיך לנגן כאילו שום דבר לא קרה.
אך כשרציתי לשמוע את קולו על גבי גלי האתר הייתי צריך להיות ער בשעות משונות, בין שלוש לשש בבוקר.
אחרי שנים רבות נקראתי לארגן פגישה של צעירים. שאלתי את המדריכים את מי נביא לשיר, ואמרו לי את מאיר אריאל. נבהלתי. נבהלתי ממש. עוד פעם אעשה לו מה שעשיתי לו אז? הם התעקשו. אני הסתתרתי.
לפתע ראיתי מאות צעירים קמים על רגליהם ושרים עמו תפילה לנעוריהם. לפרשות דרכיהם. למבוכים שבהם הם מבקשים למצוא מוצא ודרך שלא תשקר. הם ידעו את כל המילים. בסיום הערב המנצח ההוא אמרתי לו: "אתה לא כתבת לקהל, אתה יצרת סביבך קהל".
אחר כך פגשתי אותו בהיותו מזכיר קיבוץ. מניסיוני אני יכול לומר כי להיות מזכיר זו אחת העבודות הקשות מבחינה נפשית. תהיתי מה יקרה למאיר כמזכיר. שאלתי אותו, והוא הסביר לי שהוא ממש מאושר בתפקיד. לא הבנתי עד שהבנתי. אני ראיתי את התפקיד כמי שצריך להוביל את חבריי לסדר, לרעיון, לפעולה ממוקדת.
הוא ראה את הסדר, את המוסד, את הרעיון, כהזדמנות לפגוש אנשים. לא הייתה זו הפרטה, העייפה מיכולת האנשים לקרוא זה את זה ולקבל אחריות. הייתה זו האנשה, געגוע אין־סופי לאדם. במקום הזה הוא חגג. ואולי גם כאן הייתה במידה מסוימת הסתרה? לא נדע.
גם במלאכת הנבירה שלו במקורות יהודיים היה משהו מחתרתי, שהרי הוא פתח את הספרים כדי למצוא חידות, לא כדי למצוא תשובות. הוא לא היה בעל תשובה המחפש להיעגן בסמכות. הוא חיפש הרפתקה למסעות ארוכים העוברים דרך הגינה והנייר, אלה הנרשמים ב'רישומי פחם' וב'ירוקות'.
מפוזר, לפי הגדרה אהובה עליי מאוד, הוא אדם המרוכז במקום אחר. זרם התודעה, פיזור המיתרים, משחקי המילים של מאיר אריאל - מרוכזים באותו דיאלוג אין־סופי עם הרוח ועם האדם. עם האדם לא כרעיון, אלא כבשר ודם. אין זו שירת האנטי־גיבור, אלא גבורתו של האיש שאינו מוותר לאנושיות יהודית שלמה הניכרת בליבה השבור.
ועתה, בליבנו השבור, נאמר לתרצה ולבנים: על תרפו מתורת אב. הניפו את יצירתו של מאיר אריאל.
