בילדותי הייתה אמי שולחת אותי בקיץ לדוד שלה, אח של סבא שלי, שגר בקיבוץ בעמק יזרעאל. הייתי יתום מאב. אבי נפל במלחמת השחרור ואני בן שנה. הוא נפל עם מרבית חבריו מהקיבוץ, ואיתו נפל הקיבוץ כולו. אנו, הילדים, פונינו לעיר עם האימהות שלנו עוד לפני הקרבות הקשים. שם המשכנו לחיות לאחר המלחמה, במעין קיבוץ בתוך עיר.
בבוא הקיץ חיפשה אמי פתרון לילד הפרחח שנשאר בלי מסגרת. היא הייתה חייבת לשמור על מקום עבודתה החדש כפקידה באחד ממשרדי הממשלה, כי עכשיו הייתה המפרנסת היחידה. לפעמים שלחה אותי לקיבוץ של אחיה בחוף הכרמל, ולעתים לדודהּ, הרב מנחם מנדל והדודה דבורה, שחיו עם בניהם בעמק.
החופשה בעמק הייתה מרתקת בעיניי, והימים עם הדוד זכורים לי כחוויה יוצאת דופן. המרחבים הירוקים, השקט, השלווה והאווירה הקיבוצית שוו את ליבי. הייתי משכים קום עם הדוד וממהר איתו לבית הכנסת.
בית הכנסת היה בצריף שהוקצה במיוחד לקבוצה של הורי חברים. היו אלו הורים שעלו לארץ עוד לפני השואה, והשתכנו בקיבוץ שהקימו בניהם. לדוד היו כמה ילדים שהיו מפוזרים בקיבוצים בעמק יזרעאל ובעמק החולה.
הוא, שהיה הרב של כל עמק יזרעאל, התהלך בקיבוץ החילוני בבגדים שהיו אופייניים ליהודים דתיים בעיירה בפולין. את הטלית הקטן שאנו בדרך כלל לובשים מתחת לבגדים העליונים שלנו, הוא לבש מעל הבגדים, והתהלך כך בטבעיות גמורה. כך גם התקבל הדבר בעיני החברים בקיבוץ.
במבנה בית הכנסת הוקצה להורים מטבח. דודה דבורה הייתה זו שבישלה. רוב היום היה הדוד יושב בבית הכנסת ולומד. בשבתות נערכה תפילה שאליה הצטרפו חברים מהקיבוץ וכן מקיבוצים שכנים.
אחרי כן נערכה ארוחת שבת חגיגית, ואליה היו מצטרפים לעִתים הבנים והנכדים. הסעודה הייתה מלווה בזמירות, ופניו המאירות של הדוד השרו אווירה של שמחה. ואני, הילד מהעיר, הרגשתי איך יורדת השבת ועוטפת את העמק.
פעם לקח אותי הדוד לחתונה שערך באחד הקיבוצים השכנים לארבעה זוגות שהתחתנו באותו ערב. הזוגות נכנסו לחופה כמו בסרט נע. הדוד ערך את החופות בנחת וברוח טובה. אחת הכלות נכנסה כשכרסה כבר בין שיניה, אך היחס הטוב והרגיש, וכן עיניו הטובות, ליוו את הזוג כאילו כלום.
הרב מנחם מנדל ואשתו דבורה נפטרו זה מכבר. הבנים עשו חיל בקיבוצם והעמידו דור שני ושלישי, אך נעלמה התופעה של הורים דתיים עם הוויה שהזכירה לבנים את הבית שממנו באו.
***
הטלפון של בן־דודי שחי בקיבוץ בעמק הפתיע אותי. "אתה חייב לעזור לי. אני בטוח שתדע לייעץ לי במצב שנקלעתי אליו", התחיל בהתרגשות והלחץ בקולו היה גלוי. "אתה הרי יודע שהבן הבכור שלי חזר בתשובה. בהתחלה היה לנו קשה, אבל לאחר זמן הבנו שבן זה בן, ומשפחה לא מחליפים.
"עשינו הכול כדי שהוא ימשיך לבקר אותנו ושאנחנו נוכל לארח אותו ואת נכדינו החמודים, שאנחנו משוגעים עליהם. הכשרנו את הכלים בבית, קנינו פלטה ומיחם לשבת, ואנחנו מביאים אוכל מוכן מקייטרינג כשר למהדרין בחיפה. אפילו שעון שבת התקין לנו החשמלאי של הקיבוץ.
"בהתחלה הם היו מגיעים אחת לכמה שבתות, דבר ששימח אותנו מאוד. אך לאחרונה, באחת השבתות, פנה אלינו הבן ואמר לנו שהוא מבין עד כמה הדבר חשוב ומשמעותי לנו, ושהוא התלבט מאוד לפני שהחליט להודיע שיותר הוא לא יגיע לקיבוץ. 'אבא ואימא, קשה לי מאוד להגיד לכם, אבל הדבר הפך להיות עבורי בלתי אפשרי ממש.
"'קשה לי לעבור שבת שלמה ללא תפילה במניין. אני פשוט מרגיש שהשבת היא לא שבת. אני חייב להתפלל בשבת במניין, לשמוע קריאה בתורה וכל מה שמסביב לזה. אני מציע שאתם תבואו אלינו יותר, וככה נמשיך לשמור על קשר חזק', אמר לנו.
"אני מוכרח להגיד לך שהיינו בשוק. לא ציפינו לזה. לאחר הרבה זמן של מחשבות נוגות עלה במוחי רעיון: למה שלא נבנה אצלנו בית כנסת? אני בטוח שיהיו עוד כמה חברים שישמחו להגיע, ושיש אצלנו מקום שבו נוכל להראות לילדים קצת סממנים של יהדות. אולי לעשות בר מצווה, או שבת חתן וכולי".
נזכרתי בצריף הישן שנמצא בקצה היישוב, השריד האחרון של מחנה הנח"ל שפורק זה מכבר. צריף נטוש שהקוצים סביבו גבוהים יותר מהחלונות שלו.
למחרת מיהרתי אל המזכירות והעליתי את הרעיון לפני המזכירה. התחייבתי שאני אשא בכל העלות ובעבודה הכרוכה בשיפוץ המבנה ובהתאמתו. התלהבות גדולה לא הייתה שם, אבל היא הייתה הוגנת, והבטיחה להביא את הנושא לישיבת המזכירות.
***
ישיבת המזכירות הייתה סוערת. הטענה העיקרית שעלתה הייתה שזאת תהיה רק ההתחלה. "ההשתלטות והכפייה הדתית לא יאחרו להגיע. לאחר שנאשר את בית הכנסת, תגיע הדרישה להפסיק לנסוע בשבת במחנה, ואחריה יגיעו עוד דרישות", אמרו החברים. "ההורים שלנו הקימו קיבוץ חילוני כי בכך בחרו. זו דרך החיים שלנו, ולא ניתן לפגוע בה". למרות הוויכוח העז התקבלה החלטה שמביאים את הנושא לאסיפה.
"וזה מה שאני מבקש ממך", אמר בן־דודי, "שתיתן לי עצה. מה כדאי להגיד באסיפה כדי לשכנע את החברים?" המצוקה בקולו עברה אליי היטב מבעד למכשיר הטלפון. הרהרתי לרגע.
"אני מציע שתספר לחברים שלושה סיפורים", עניתי לבסוף, "ותסתפק בכך. הסיפור הראשון הוא הסיפור שסיפרת לי עכשיו על הבן שלך ועל המשפחה שלו, על המצוקה שלכם ועל הרעיון של הצריף. הסיפור השני הוא על הדוד של אמי, הרב מנחם מנדל". וכאן סיפרתי לו את זיכרונות הילדות שלי מעמק יזרעאל.
"והסיפור השלישי הוא מעכשיו, מהקיבוץ שלי, שגם בו יש התנגדות לפתיחת מניין". "אצלכם, בקיבוץ הדתי, יש התנגדות לפתיחת מניין?" תמה. "כן", עניתי, "אבל לא למניין הראשון שהתחיל לפני חמישים שנה, אלא למניין החמישי, שהתחיל בימים אלו".
וכך סיפרתי לו: "בהתחלה, לאחר שהוקם בית הכנסת המפואר שלנו, נהגנו כולנו להתפלל יחד, ברוב עם, בחגיגיות. לעִתים האריכו חזנים בתפילה, ולעִתים הוסיפו באמצע דרשה או הרצאה.
"במשך הזמן קמו חסידים ואנשי מעשה מתוכנו, שהחליטו שהזמן הנכון מבחינתם להתפלל הוא זמן הנץ החמה. הם משכימים בשעה שבני אדם רגילים כמוני לא יודעים שהיא בכלל קיימת, וכך קם לו מניין ותיקין. נו מילא, החברים עברו לסדר היום, כי המספר לא היה משמעותי.
"כשהחליטו אחינו בני עדות המזרח שהם רוצים להתרפק על ניגונים מבית אבא, גם לכך לא הייתה התנגדות עזה מדי, אך לאחרונה קמו צעירים, בעיקר מההרחבה, והחליטו שהתפילה מתחילה מוקדם מדי ונגמרת מאוחר מדי, ושיש יותר מדי חזנות, והם מקיימים שיעור במקום להתפלל. קמה מהומה". 'ומה על האחדות שלנו? אנו מתפרקים לקהילות־קהילות, ומה יהא על הקיבוץ?' שאלו חברים.
"אז נוסף על כל המניינים הקודמים, קם מניין חדש ושוויוני, או בשמו המדויק בפי מקימיו: המניין המשתף. זה מניין שהוקם בלחץ החברוֹת, שהרגישו שגם להן מגיע להיות פעילות בהובלה בתפילה, בשיעורים ובכל ההוויה הדתית. במניין הזה הן יושבות באולם כמו הגברים כשמחיצה מפרידה ביניהם.
"אישה יכולה לעבור לפני התפילה בחלק הפחות מחייב, כמו קבלת שבת, או לשאת דבר תורה לפני הקהל. כמובן שבתחילה היו קצת מהומות, אבל הרב אישר את המניין. אמנם לא כדרך המועדפת, אבל כאפשרית.
"היו ויכוחים על ריבוי המניינים. היו שטענו שיש פגיעה באחדות הקהילה, אך בסופו של דבר הימים חולפים והמניינים מתקיימים, והקהילה ממשיכה להתקיים, מאוחדת ומפויסת יותר.
"זה הסיפור השלישי שתספר להם. ואם תרצה, תוסיף שהרעיון הקיבוצי חדל להיות אחדות רעיונית. הוא דומה יותר לשותפות בין אנשים המחזיקים במגוון דעות.
"אצלנו תמיד מזכירים את המחלוקת בין בית שמאי, המחמירים, לבין בית הלל, המקלים. עליהם ועל דבריהם היו אומרים 'זו מחלוקת לשם שמים, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל'. ועוד תוכל להוסיף, שמי שבטוח בדרכו אינו מרגיש מאוים מדעות אחרות וממנהגים אחרים". בכך הסתיימה שיחתנו.
למחרת התקשר אלי בן דודי וסיפר לי שהאסיפה אישרה ברוב גדול את שיפוץ הצריף. חודשיים אחרי כן הוא הזמין אותי לקביעת מזוזה ולהכנסת ספר תורה. השתתפתי בטקס הצנוע.
בתפילת ערבית שהתקיימה בבית הכנסת החדש, בזמן תפילת שמונה עשרה שאותה אני אומר בדרך כלל בעיניים עצומות, הגעתי לקטע של 'על הצדיקים ועל החסידים'. נזכרתי בדמותו של הדוד, רבי מנחם מנדל, בזקנו ההדור ובעיניו הטובות, ושפתיו נראו לי כממלמלות: "יישר כוככם, בניי". ונדמה לי שראיתי דמעה מבצבצת בזווית עינו.
