יומיים לפני יום הכיפורים ישב בֶּני במרפסת האחורית של ביתו בקיבוץ. הממ"דים החדשים מימין ומשמאל הזכירו לו את העתיד להתרחש שוב, את מה שהכול מנסים להדחיק. וגם במלחמת יום הכיפורים נזכר, ובשנים שבהן אחד במאי היה יום שבתון, ואילו ביום הכיפורים נהג הקיבוץ כביום חולין.
בני אוהב את המרחבים הפתוחים. בקצה האופק גם אפשר לראות, כבתוך ענן עשן, את רבי־הקומות של העיר עזה. סמוך לגדר הקיבוץ, בחלקת הבוטנים, צועד לו אט־אט ובבטחה הקו המשקה את כל רוחב החלקה, תוך כדי זמזום מונוטוני, הערב לאוזנו של בני.
עליהם של הבוטנים, בעונה זו של השנה, החלו מאבדים את צבעם הירוק העז, הצבע שאפיין אותם באביב חייהם הקצרים. נראה שהם מתחילים להרגיש שהנה, עוד מעט, ינתקו אותם משׂיח האם שלהם ומהאדמה הרכה שערסלה אותם עד כה.
בקבוק הבירה בידו של בני הלך והתרוקן, ובעוד רגע קט הוא יצטרף לשני אחיו הריקים. קערית הבוטנים המלוחים, בת לווייתה של כוס הבירה, כבר כמעט והתרוקנה. הוא נזכר שעליו לקלף ולקלות את שארית הבוטנים מהשׂק שחילקו עובדי השדה לכל בתי החברים בסוף העונה שעברה.
בני קם ממקומו, הזיז את החתולה הג'ינג'ית ששלומית כה אהבה, והתיישב במקומה. הוא לא אהב חתולים, אבל לאחר שעזבה שלומית אותו ואת הקיבוץ מסיבה לא ברורה, לא הפסיק לטפל בחתולה.
***
מה בעצם עוד מחזיק אותי פה בקיבוץ? יובל וארנון הרי נמצאים הרחק ממני. יובל מסיים בהצטיינות את לימודי התואר השלישי שלו בבוסטון, ואשתו האמריקאית אינה מעלה על דעתה כלל להתגורר בישראל. את אביב, הנכד הקטן שלי, אני רואה בקושי פעם בשנה. ארנון ממשיך להסתובב בדרום־מזרח אסיה, ולא נראה לי שיש איזשהו תאריך תפוגה להרפתקה הזאת. ושלומית? שלומית היא חלק חשוב בחיי, אך כבר לא חלק משגרת יומי.
היא החליטה שהזוגיות שלנו מיצתה את עצמה, ושאין היא מוכנה להמשיך עוד במצב הזה. בשיחות הארוכות והמכאיבות בינינו הצלחתי לדחות שוב ושוב את הפרידה, אבל לפני שנתיים היא חתכה סופית וחזרה לעיר הולדתה חיפה. מאז כמעט ולא היה לנו קשר. שמעתי מחברים משותפים שבן־זוגה החדש הוא החבר הראשון שלה, ושאף הוא גרוש טרי.
לאורך כל נישואינו תמיד חששתי מהאיש הזה. כפי הנראה חוותה שלומית פרידה קשה ממנו. היא לא חסכה ממני את הסיפורים על אודותיו, והרבתה לספר עד כמה הוא היה מוצלח. הרגשתי שאני מעין ברירת מחדל בעיניה.
אין לי חברים קרובים בקיבוץ, ואיני מתפלא על כך. כדי לבסס חברות עמוקה ורצינית חייבים להיחשף, והחשיפה מפחידה. מי יודע מה יהיה אם אתמודד עם מישהו על אותו תפקיד. אבל עדיין חסרה לי החברוּת. ביום שישי, ברחבת המועדון, אני יכול להצטרף לאיזשהו שולחן עמוס בעוגות מפוארות ואף אחד לא יגרש אותי, אבל בכל זאת איני מרגיש שייך.
נקודת אור קטנה יש לי וזו רונית, בת־הזוג החדשה שלי. נפגשנו אצל חברים משותפים בתל אביב. האמת היא שהם הפגישו בינינו במטרה ברורה ליצור שידוך.
זה אולי מוגזם לגילנו, אבל כבר בפגישה הראשונה הרגשנו שנינו שמשהו קורה. כרגע אנחנו מנסים לבנות איזושהי מסגרת סבירה לחיינו המשותפים. רונית היא רופאה ומנהלת מחלקה בתל השומר. כמעט בלתי אפשרי מבחינתה לעבור אליי לקיבוץ.
אני מגיע אליה כמעט בכל סוף שבוע, הנראה לנו בכל פעם כמעין ירח דבש. אני מרגיש שהילדים שלה אינם אוהבים אותי כל כך, אבל הם מתחשבים באמם. כרגע איני יכול לראות את עצמי חי מחוץ לקיבוץ, מה גם שתפקידי המאתגר במפעל חשוב לי וחשוב לקיבוץ. אולי בעתיד ייראו הדברים אחרת.
מצבי הכלכלי אינו מזהיר. יש לי חוב גדול לקיבוץ, ואיני יודע איך אוכל להחזירו. לפני כשנה וחצי החל בקיבוץ תהליך במטרה לבחון אפשרות של מעבר לקיבוץ מתחדש, אל מול האפשרות של המשך התנהלות שיתופית, תוך כדי תיקונים מסוימים, בעיקר בתחום העבודה והפרנסה. המעבר לקיבוץ מתחדש, והעברת חלק ממשכורתי לחשבוני הפרטי, היו מאפשרים לי להחזיר את חובי לקיבוץ, ואולי גם לעזור קצת לילדיי ולחיים הכפולים שאני מנהל.
חורה לי שלכמה חברים המתנגדים לשינוי יש חשבונות בנק מחוץ לקיבוץ, ובהם סכומים נכבדים המאפשרים להם לחיות ברמת חיים שונה לגמרי ממני. אמנם אין הדבר נוגד את תקנון הקיבוץ, אך לעתים זה מנקר עיניים. מרגיזים אף יותר הם הדיבורים המתחסדים שבהם הם תוקפים את אלו החושבים כמוני, שהשינוי הוא הכרחי ונכון לעת הזאת.
הבירות, הכורסה הנוחה והזמזום המונוטוני של הקו הצועד החזירו אותי לסיפור חיי וחייה של שלומית. היא הייתה בעצם העוגן האמיתי שהחזיק אותי בקיבוץ.
******
שלומית גדלה בחיפה "האדומה". היא נולדה אמנם בשכונת אחוזה, שהייתה צהובה הרבה יותר משהייתה אדומה, אלא שמגיל 12, הגיל שבו נכנסה לשומר הצעיר, היא הזדהתה דווקא עם האדום של הדר הכרמל.
שלומית נולדה להורים יקים שעלו לארץ לפני הגזירות של היטלר. הם הצליחו להעביר חלק מרכוש המשפחה וכן את סבתה של שלומית, שעד יומה האחרון לא הצליחה ללמוד לדבר עברית.
עד גיל חמש דיברו עמה הוריה של שלומית גרמנית בלבד, למרות מחאותיהם של השכנים וטענותיהם על כך שבארץ יש לדבר עברית בלבד. הוריה של שלומית טענו מנגד שעברית היא תלמד ממילא בגן ובבית הספר. רכישת שפה נוספת והתקשורת עם הסבתא חשובים הרבה יותר. שלומית, כיאה לבת של יקים, לקחה ברצינות רבה את כל מה שנלמד בפעולות התנועה, והפכה לשמוצניקית אדוקה שמשאת חייה הייתה להגשים את עקרונות התנועה ולהיות חברת קיבוץ.
אני, נולדתי באיטליה. הוריי היו שם פליטים והצליחו לשרוד בשואה. תנאי החיים שלנו במחנות המעבר היו קשים מאוד. הייתי תינוק, ואין לי שום זיכרון משם. בלילה חשוך אחד הועלינו על ספינה שאמורה הייתה להביא אותנו לארץ ישראל. הבריטים גילו את הספינה והחזירו אותה לאיטליה.
רק שנה לאחר מכן הגענו לארץ. הביאו אותנו לקריית חיים. שם, על גבעות החול הקטנות, ניצבה שורה של בתים לבנים קטנים, ובאחד מהם התגוררנו. בינתיים נולד גם אחי הצעיר רזי.
מצבם הכלכלי של הוריי לא היה טוב. אבא מצא עבודה כמסגר באחד המפעלים במפרץ. אמא הייתה חולה, ורוב הזמן היא שכבה במיטה. העובדת הסוציאלית החליטה שאנחנו, אחי ואני, נעבור לחיות בפנימייה, מאחר שלהורינו אין יכולת לטפל בנו. עברנו למוסד 'אהבה' בקריית ביאליק. אני התחלתי ללמוד בכיתה ג', ואחי בכיתה א'. בתחילה ניסו ילדי הוותיקים להציק לנו, אבל די מהר הם גילו שלא כדאי להם.
לקראת כיתה ח' השתפר מעט מצבם הכלכלי של הוריי, ושבנו הביתה. הלכתי לשומר הצעיר בעקבות בן־דודי, שהוריו היו ממייסדי קריית חיים. אחי עשה לי "דווקא" והלך לנוער העובד והלומד. עיקר הפעילות שלנו היה משחקים, שבהם הייתה פעילות פיזית מרוכזת. לאחריה היינו עייפים ומותשים, ולא הפרענו למדריכים להעביר לנו בקצרה את תורתם של מרכס, אנגלס ולנין.
בפגישות שנערכו בין הקִנים השונים נחשבנו פרחחים. בחופשות הקיץ, במחנות העבודה בקיבוצים, היינו אלו שהצטיינו בעבודה וזכו לכבוד מצד מרכזי הענפים בקיבוץ. באחד ממחנות העבודה זכיתי להכיר את שלומית, שהתבלטה בין שאר חבריה מחיפה. היה לה חבר שלא זז ממנה, וכנראה די בצדק, כי כולנו היינו מאוהבים בה.
בגמר כיתה י', אף שהייתי תלמיד טוב, החלטתי ללכת לבית הספר המקצועי ולעבוד חלקית כדי לעזור בפרנסת המשפחה, וכן כדי לאפשר לאחי, שהיה תלמיד מצטיין, לגשת למבחני הבגרות. רוב חבריי מהתנועה ומהכיתה הלכו לכדורי או לבית הספר הימי בחיפה. חלקם המשיכו ללמוד בבית הספר התיכון.
סיימתי את בית הספר המקצועי בהצטיינות. המורים הציעו לי להתגייס לצבא לתפקיד טכני כדי לממש את יכולותיי, אך אני החלטתי להתגייס לנח"ל במטרה ללכת לקיבוץ עם הגרעין, שהיה מורכב מבוגרי השומר הצעיר מקריית חיים, מחיפה ומרמת גן. המניע המרכזי שלי להתגייס לנח"ל היה החלום על שלומית, חלום שלא נתן לי מנוחה מאז ראיתיה בפעם הראשונה.
התגייסתי עם כל חבריי לנח"ל. לאחר טירונות מטרטרת הגענו לקיבוץ לשל"ת מוקדם. ידיעותיי וניסיוני הטכני הביאו לכך שכל הענפים היצרניים רצו בי. אני החלטתי לעבוד במפעל, שהתחיל אז את צעדיו הראשונים. לראשונה החלה גם שלומית להתייחס אליי.
לא הייתה זו התייחסות מיוחדת, אך היא סיפקה לי חומר לחלומות רבים, בשינה ובהקיץ. במסגרת השירות הלכתי עם חבריי לאימון מתקדם בנח"ל המוצנח. לרגע חשבתי להתגייס לצבא הקבע ולעשות קריירה צבאית, אלא שוויתרתי לנוכח החשש שאאבד את הסיכוי שלי עם שלומית.
הקיבוץ העמיד לרשות כל שני חברי גרעין חדר ובו שתי מיטות וארגז תנובה ששימש כארון, וכן שולחן שעליו עמד הפריט המפנק - קומקום חשמלי. בית השימוש, מה שנקרא בול קליעה, היה תא קטן מפח גלי, ועמד לרשות כמה וכמה חדרים. במקלחת הציבורית הפריד קיר פח דק ומחורר בין הבנים לבנות. החדר של שלומית ושל נירה היה צמוד לחדר שלי ושל מאיר. כולנו נהגנו לשבת בערב על המדרגות ולדבר. מפאת החום הכבד היה קשה מאוד לשהות בחדר.
אט־אט העמיקה הקִרבה בין שלומית לביני. היינו מאותתים זה לזה באמצעות דפיקות על הקיר המשותף. בליל ירח אחד אזרתי אומץ והצעתי לשלומית שנצא לטייל בקיבוץ. שלומית יצאה מחדרה בחולצה קצרה ובמכנסיים קצרים מאוד, שהבליטו את ירכיה השחומות והחטובות. הלב שלי הלם כה חזק, שפחדתי שהיא תשמע אותו.
ליד גדר הקיבוץ, מתחת לאיקליפטוס, נעצרנו. קרבתי אליה, ובחיבוק מגושם נשקתי לה על שפתיה. את טעמה של הנשיקה הזאת לא אשכח לעולם. שלומית חיבקה אותי בעוז. "חששתי כבר שלעולם לא תעז", לחשה. לרגע הרגשתי נבוך, אבל מילותיה נסכו בי אומץ, והתחלתי להמטיר עליה נשיקות וחיבוקים. אפילו העזתי להכניס את ידי לתוך חולצתה.
כמה חודשים אחרי כן כבר עמדנו מתחת לחופה. כדי לחסוך בהוצאות חותנו באותה הזדמנות חמישה זוגות. התואר הקרוב ביותר לרב היה השוחט מאופקים, שהיה לבוש במעיל גשם דמוי חליפה.
העבודה במפעל דרשה את כל כישוריי ואת היצירתיות שידעתי שניחנתי בה. עם הזמן צמח המפעל והתפתח. בד בבד התפתחו וצמחו גם ענפי השדה, ואפשרו לקיבוץ להעניק לחבריו רמת חיים ואיכות חיים סבירה ביותר. אלו שהיו להם גם מקורות כספיים מחוץ לקיבוץ חיו חיים טובים מאוד, ולא היה להם שום תמריץ לשינוי.
בשלב מסוים ביקרו במפעל נציגי משרד המסחר והתעשייה. הם התרשמו מאוד מהציוד ומהאוטומציה, שבמידה רבה אני הייתי אחראי להם. בגמר הסיור, בפגישה עם מנהל המפעל, הם שאלו אותו אם יסכים לשחרר אותי כדי לעזור בארגון הטכני של מפעל חדש באופקים. "תשאלו אותו", ענה להם וקרא לי למשרדו. עניתי להם שאני רוצה לבקר ולראות את המפעל, ורק אחר כך להחליט.
נסעתי למפעל באופקים, וכבר במבט ראשון ראיתי שאני יכול לתרום להם רבות. מנהל המפעל הצמיד לי את רבקה, מהנדסת צעירה יחסית, מוכשרת ופתוחה לרעיונות חדשים. בכוחות משותפים הצלחנו להעביר את המפעל מהפסד לרווח. היחסים בינינו לא חרגו מעבר לקשרים המקצועיים, אבל הרגשתי שהיא מעוניינת בהעמקת הקשר. למען האמת, גם אני לא הייתי אדיש כלפיה, אך הזכרתי לעצמי מה יש לי בבית.
לרגל ההצלחה ערכה הנהלת המפעל מסיבה גדולה בגן אירועים מכובד, והזמינה את כל עובדי המפעל עם בני־זוגם. הזמנתי כמובן גם את שלומית. שלומית אמרה שהיא מצטערת, אבל בדיוק ביום הזה נקבעה לה פגישה עם גלריה בתל אביב המעוניינת להציג את עבודותיה.
המסיבה התארכה. קיבלתי מחמאות לרוב. רבקה ישבה לידי קרוב־קרוב. חום גופה גרם לי רטט של סחרחורת נעימה, בעיקר אחרי כוסיות הוויסקי והקוניאק ששתיתי. כשאמרתי לרבקה שאני נוסע הביתה, היא אמרה שבמצב הזה היא לא תיתן לי לנסוע.
"יש לי דירה גדולה", היא אמרה, "ותוכל לישון אצלי ולנסוע בביטחון מחר בבוקר". ניסיתי להתווכח, אבל הרגשתי שעוד מעט אאבד את הכרתי. רבקה קמה ותמכה בי בהליכה עד לרכב שלה. איכשהו היא הצליחה להושיב אותי במושב לידה.
את המשך הדברים אני זוכר אך במעורפל. בבוקר מצאתי את עצמי עירום במיטתה של רבקה. היא קיבלה את פניי בחיוך גדול. "למרות מצבך אמש תפקדת יפה מאוד", ציינה. לא זכרתי מאומה.
במבוכה רבה התלבשתי במהירות ונסעתי הביתה. שלומית הייתה בבית, ושאלה אותי מה קרה. לא הסתרתי, וסיפרתי לה כל מה שידעתי. היא לא אמרה אף מילה, אבל יכולתי להרגיש עד כמה היא נפגעה.
לא שוחחנו יותר על התקרית הזאת, אבל אני יודע שהיא השאירה בה משקעים כה עמוקים, אלו שעזרו לה מאוחר יותר להחליט להיפרד ממני.