"כל עוד אנחנו חיים הרנטות זורמות. המשק מקבל אלפי יורו בשנה על כל אחד מאיתנו. מדובר על הרבה יותר כסף כשאלה אנשים במצב סיעודי כמו השוכבים בחממה. ממשלת גרמניה מממנת אותם בסכומי עתק. הם דורשים דיווח רפואי מסודר. חוץ מכל זה, גם הביטוח הלאומי הרגיל ממשיך להיכנס למשק. אתה מבין, הרי מבחינת המדינה אלה אנשים חיים.
הופתעתי מהדרך שבה קיבלו את הרומן. שפריר וספרה, צילום: אלבום משפחתיהופתעתי מהדרך שבה קיבלו את הרומן. שפריר וספרה, צילום: אלבום משפחתי
הופתעתי מהדרך שבה קיבלו את הרומן. שפריר וספרה, צילום: אלבום משפחתי
(הופתעתי מהדרך שבה קיבלו את הרומן. שפריר וספרה, צילום: אלבום משפחתי)
"אנחנו הסכמנו לזה כולנו, כל מקבלי הקצבה. חתמנו להנהלה החדשה על ייפוי כח. הם (חברי ההנהלה) הסבירו שהתהליך לא יכאב, ויקרה רק כשאהיה באמת חסר תפקוד. הם טענו שבזכותי המשק ימשיך לחיות חיים שיתופיים, החיים שחלמנו עליהם" (מתוך הספר "לווייתנים שרים בעמק" מאת רונה שפריר. הוצאת עם עובד).
לא מדובר חלילה במציאות קיבוצית, אלא בעלילה דמיונית לגמרי. את המונולוג הזה נושא חבר ותיק שנחשף לתוכנית שהגו פרנסי הקיבוץ המומצא בית ראשונים שבעמק: הוותיקים העומדים למות נלקחים לחממה, ובעזרת מכשור רפואי מתקדם שמופעל על ידי עובדים זרים, רופא הקיבוץ והאחות הם מורדמים ומונשמים בעוד בני המשפחה שלהם סבורים שנקברו בבית העלמין הקיבוצי.
הסופרת רונה שפריר, עיתונאית בעברה שחתמה על כתביה בשם רונה רענן שפריר, לא גדלה בקיבוץ אלא בחדרה אבל סבתה הייתה חברת עין השופט ודליה. את חופשות ילדותה ונעוריה העבירה עם בני גילה הקיבוצניקים ש"פרקו כל עול והיו חסרי גבולות" לדבריה.
שפריר נשואה היום לבנו של המחנך המיתולוגי בנימין שפריר ז"ל, שעל שמו רשומות שיטות טיפול חדשניות בילדים מוגבלים וקשיי חינוך. גם בית ספר שפרירים בגבעת חיים איחוד נקרא על שמו. מכאן גם היכרותה הרבה של שפריר עם המרחב הקיבוצי ומאפייניו. את הספר כתבה בסוף השבעה על אבי בעלה, אותו היא מקדישה לו.
העבודה על הספר חייבה אותך לתחקיר מדוקדק, במיוחד כשמדובר בקיבוץ מופרט ומתחדש כבית ראשונים?
"בעברי הייתי תחקירנית, נוסף על עבודתי כעיתונאית וכעורכת, ולכן ראיינתי עשרות חברי קיבוצים של היום. צעירים ומבוגרים. לצורך תיאור המעבדה שוחחתי עם אחיות טיפול נמרץ וערכתי ביקורים בבתי חולים. נכנסתי דרך האינטרנט לפרוטוקולים של קיבוצים והנהלות כלכליות".
כיצד התגבש הרומן שמצייר את הקיבוץ באופן מעט נכלולי ואכזר?
"הוא התחיל משיחה שלי עם חברת קיבוץ בצפון הארץ, שסיפרה על חברה ותיקה שתבעה את קיבוצה מפני שלקח לקופתו את כל הרנטות מגרמניה שהגיעו על שמה. היא פנתה לבית המשפט ודרשה שיוחזרו לה הכספים רטרואקטיבית. כך יצרתי את הדמויות בספר ואת העלילה שהם פועלים בתוכה. אחר כך קראתי על הונאת ביטוח בקיבוץ אחר. מתברר שהמציאות חזקה מכל דמיון".
את כותבת על קיבוץ ייקה שעושה ניסויים במעבדה על חבריו הגוססים. זה לא עלול להזכיר מעבדות דומות בהיסטוריה של העם היהודי?
"אני ממש לא שם. קוראים שאלו אותי האם אכן יש חממות כאלו ואם זה קרה. אין דבר מופרך יותר. אני בעד קיבוצים ובעד החברים שלהם. יש לי חברים רבים וטובים בתנועה הקיבוצית, אבל אין להכחיש שהקיבוץ בראשיתו קם כמעבדה אנושית ואידיאולוגית. המייסדים הראשונים אכן קמו ואמרו ניצור מעבדה ונראה מה יהיה. נשנה את הקיים מהיסוד. נפריד ילדים מאמהות וחברים מבעלות פרטית על הנכסים.
"המעבדה הזו עניינה אותי מאוד. גם החיים הם למעשה מעבדה וגם מדינת ישראל קמה כמעבדה. החממה בספר באה ממקום טוב. הקושי לקבל את עובדת מותנו ומותם של הקרובים לנו, מותו של רעיון או דבר שהאמנו בו. הוגי הרעיון אינם מפלצות והם אינם מכאיבים לקשישים חסרי ההכרה.
"מטפלים בהם יפה כדי להבטיח שהקיבוץ ימשיך לקבל עבורם כסף ולהתנהל כמקום עם ערבות הדדית ומצפון. בני המשפחות עצמם לא יודעים מה קורה עם יקיריהם אז זה לא מעיק עליהם. זה סוד כמוס בקיבוץ".
אבל הסב בספר, שאותו את מתארת קצת כבן דמותו של אבי בעלך, מתנגד להיות במצב הזה.
"כי הוא רוצה להיפרד מהעולם אחרת. להיקבר באדמה אותה אהב. ללא השתהות. הוא רואה ומבין מה מתרחש ומביע התנגדות לחממה למרות שגם הוא חתם לקיבוץ על הסכמה להילקח לשם".
אילו תגובות קיבלת לספר?
"חששתי מתגובות של קיבוצניקים, אבל הופתעתי מהדרך שבה קיבלו את הרומן. היו כאלו שגילו את עצמם בדמויות שתיארתי. הייתה חברה ותיקה שנפגעה מהדברים והצטערתי על כך. גם במוסף הספרים של הארץ הייתה ביקורת לא פשוטה, אבל אני מקבלת את כל הקולות האלו. לאנשים מבוגרים קצת קשה לקבל את מה שקל יותר לצעירים. אני מוכנה שיזמינו אותי להרצאות בקיבוצים על הספר. הוא נמכר טוב מאוד, וגם זה גרם לי הפתעה".