חברת קיבוץ שנושקת לגיל ה-70, נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים, מגיעה לטיפול בקליניקה של ד"ר צביקה סלע. הוא מתאר אותה בספרו כ"מוזנחת, שיער ראשה דליל, לבושה ברישול ובגדיה מוכתמים".
1 צפייה בגלריה
לפני המון שנים בקיבוץ זה לא היה עובר. צילום ארכיון: דני וסרלאוף, יד יערי
לפני המון שנים בקיבוץ זה לא היה עובר. צילום ארכיון: דני וסרלאוף, יד יערי
לפני המון שנים בקיבוץ זה לא היה עובר. צילום ארכיון: דני וסרלאוף, יד יערי
למעלה משנה הוא מקשיב לדיכאונות שבאים והולכים, לאובדן הדרך, לכעסים ולרגשי האשם שמציפים אותה. רק לאחר התקופה הזו היא פותחת את סגור ליבה, ומספרת לסלע על שעברה בצעירותה.
"בגיל 20 שכבתי עם שומר הלילה הערבי של הקיבוץ. היה בו משהו שמשך אותי אליו, שהטריף אותי. איבדתי שליטה על עצמי. נדמה לי שהיום אני מבינה שהכימיה חזקה ממחשבות ומכוחות נפש. נכנסתי ממנו להריון, ונשבעתי שאני לא הורגת את הילד או הילדה שבי. לא עושה הפלה, לא רוצחת".
המטופלת מספרת לסלע שאם הדבר היה נודע לאמה או לאביה הם היו מתאבדים. "הם מ'צדיקי התנועה הקיבוצית'", היא מסבירה, "לפני המון שנים בקיבוץ זה לא היה עובר, היו מוצאים סעיף לסקול אותי". בהמשך הדברים מספרת האישה המבוגרת על יציאתה לשנת חופש מחוץ לגבולות הקיבוץ והארץ, ועל כך שילדה את התינוקת שלה ושל שומר הלילה הערבי בארץ זרה.
"מסרתי אותה לאימוץ. המשכתי לעבוד כעוזרת בית וטיילתי תקופה לא קצרה בחו"ל. חזרתי לארץ, התחתנתי עם חבר קיבוץ, יש לי שלושה ילדים ונכדים שאוהבים אותי". לפסיכולוג שיושב מולה ומקליט אותה (בידיעתה), היא אומרת שהוא הראשון והיחיד אחרי קרוב ל-50 שנה ששומע את הסיפור הקשה שלה.
היא מביעה בפניו דאגה לגורל הילדה, שהפכה מן הסתם לאישה בוגרת, אולי נשואה, וטוענת שהיא חייבת למצוא אותה. "אני צריכה שקט, חיים שקטים, אבל הילדה שלי קוראת לי, מחפשת אותי ואני אותה", הסבירה, "אני חייבת לדעת שלא הרסתי לה את החיים. ככל שאני מזקינה הסבל מהגעגועים גדל. אני לא יכולה למות עד שאדע. קשה לי להמשיך ולחיות בלי לדעת".
ד"ר סלע כותב בסיפור כי חוקר פרטי וצוות רב מקצועי חיפשו תקופה ארוכה את הילדה והצליחו לאתר אותה, לצלם ולשוחח עמה. את המשך הסיפור הוא העדיף שלא לכתוב.
בשלב מאוחר יותר של הטיפול הצטרף למפגשים גם אביה של חברת הקיבוץ, אדם בן 90. הוא פותח במונולוג ארוך וקשה שמבקר את דור בני הקיבוץ וממשיכיו. רק כמה קטעים מובאים להלן: "הייתה לנו אחריות משותפת, גורל משותף, מחויבות משותפת לרעיון ענקי, לדבר המורכב מקיבוצים. מחויבות להיות קבוצה אחת שנהפכה לעיתים לזכות אחת, לאדם אחד, כדי להגשים רעיון ענקי, בלתי נתפס.
"אני כועס עליכם, על כולכם, מה אתם מייבבים? מה אתם מבקרים אותנו? אתם משכילים, חכמים. אנחנו שלחנו אתכם ללמוד, להשלים את מה שלא יכולנו להשלים בעצמנו. נתנו לכם את שרצינו לנו, מהרעב שלנו אתם שבעים. מה יצרתם שניכם? מאיפה היהירות? מה ההתנשאות המטורפת של כולכם על הקיבוץ השיתופי? כל אחד בקיבוץ המופרט החדש שיצרתם עסוק באני שלו.
"הרסתם, פירקתם, ניתצתם, איך אתם קוראים לזה? הפרטתם את הרעיון ואת הערכים. את עצמכם לדעת. יצרתם חורבן, אתם לא יודעים איך לבנות. הבאתם ים של מנהלים מבחוץ, יושבים בכורסאות מרופדות, משתמשים בשמות מנופחים. (הבאתם) יועצים ארגוניים כדי לאסוף את שברי הקהילה והאדם. (אתם) דור של אקזיטים. אתם דור של אקזמות".
הדברים לקוחים מתוך הספר של ד"ר צביקה סלע "הקיבוץ ואני בטיפול", הוצאת סטימצקי.