ראש השנה בבית זרע, כמו רוב החגים, נחוג תחת כיפת השמיים. על הדשא שליד חדר האוכל סודרו שולחנות ארוכים מכוסים מפות לבנות, ומעליהם מתחו החשמלאים את הגרלנדות - שרשראות של נורות.
ילדי הגנים לא הורשו להשתתף בחגים, וכשההורים ליוו אותי לגן לפני המסיבה, הבטתי מרחוק לעבר הדשא המואר ואמרתי: "המראה הזה מלבב אותי". לכל החגים בקיבוץ (כולל חתונות) הייתה מתכונת אחידה: חלק ראשון של הופעות, באמצע ארוחת חג, ולאחריה המשך ההופעות.
מסכת החג - לא משנה איזה חג - נפתחה תמיד בדברי ברכה של יעקב עמית, עורך על המשמר. יעקב - לא משנה באיזה חג - פתח תמיד באותן שלוש מילים: "חביירים, ילדים ואורחים". מזכירת הקיבוץ, החברה סוניה וינוגרדוב, שכונתה בפי כל סניה גרביץ', לא נשאה ברכה, אבל גדעון נאמן מלהקת הפזמונים השכיב את כל הקהל מצחוק כשעלה לבמה והכריז: "בשם המזכירות תברך החברה גרביץ'".
המנה - רבע עוף קר - הונחה בצלחות עוד לפני המסיבה. בניגוד למערכון של יוסי בנאי המנוח ושל רבקה מיכאלי - מהנדס ואשת מהנדס - לא הייתה אופציה של בורקס.
כשהגעתי לכיתה א' הורשיתי להשתתף במסיבה, דבר שהציב לפניי שני אתגרים שלא היו קלים לביצוע. הראשון היה להשתחל בזריזות בין הדודים מחיפה ולתפוס כיסא שבצלחת מולו יש רגל ולא חזה.
אבא ז"ל אמר שאין לומר "אני רוצה רגל", אלא "רצוני בְּכֶרַע" ולא לשכוח כ"ף רפויה אחרי אותיות בכל"מ. האתגר הבא - קשה לא פחות - היה לשבת במשך כל החלק הראשון של ההופעות מול הרגל (סליחה, הכרע) המפתה שבצלחת ולא לגעת עד הפסקת האוכל.
ב־1968 נחנך בבית זרע חדר אוכל חדש וגדול, שהיה בו מקום לכל ארוחות החג, אבל כעבור שנים אחדות הגעתי לבית קמה ושם היו עדיין חדר אוכל קטן וארוחות חג תחת כיפת השמיים.
***
לקראת ראש השנה תשל"ה, ראש השנה השני שלי במדים, נשלחתי להר אביטל. הבסיס בהר אביטל נקרא על שמה של עיר תנ"כית שאלוהים החליט להחריב ולבסוף חזר בו. מצידנו, לא היינו מתנגדים שאלוהים, או לפחות הצבא הסורי, יחריבו את הבסיס.
השירות בו היה מדכא. עד כדי כך מדכא, שגדי - טבח בקבע שנשפט ונידון לשבת בכלא - נשלח אליו כחלופת מאסר. בעבר שירתו בו גם בנות, אבל לפני מלחמת יום הכיפורים הורידו את הבנות, ומאז האפשרות היחידה לשמוע קול נשי בבסיס הייתה באינטרקום.
הדרך המקובלת לזכות בהעברה מאותו בסיס מקולל הייתה ללכת לקב"ן, אבל אני בחרתי בדרך אחרת - להתחתן. מפקד הבסיס וסגן ראש הענף באו לחתונה, והחברה של הרס"ר עמדה איתנו מתחת לחופה. אחד מבני כיתתי, שהיה נהג טנק, ראה את דרגות הסא"ל של סגן ראש הענף והודיע לי: "המג"ד שלך בא". "למה רק מג"ד?" נעלב סגן ראש הענף במבטא עיראקי כבד, "למה לא סמח"ט?"
השינוי במצבי המשפחתי אכן זיכה אותי בהעברה המיוחלת לבסיס פתוח במרכז הארץ, אבל לא הציל אותי מגיחות קצרות לבסיס לצורך תגבור או החלפה, כפי שקרה לקראת ראש השנה תשל"ה. הלך החג? לא בהכרח.
בתור נשוי טרי, המצפה להולדת בנו הבכור, סוכם שבמסגרת סבב החופשות אני אהיה המאושר שייצא הביתה בראש השנה. ימים אחדים לפני החג הגיע לבסיס הרב הצבאי יצחק חלמיש.
לימים, בהמשך דרכו, כיהן כרב המשטרה והשב"ס והסתבך בפלילים. למגינת ליבו, הבחין הרב שהסכו"ם בחדר האוכל הקטן (עשרים מקומות) אינו צבוע בכחול (חלבי) ובאדום (בשרי). בזקן ובכובע בי"ת נראיתי לו כמי שמתאים לפנות אליו בענייני כשרות, אבל המפקד שהתלווה אליו מיהר לעדכן אותו: "הוא מישיבת השומר הצעיר".
ואז, בבוקר החג, הגיע הנר. נר בראש השנה? נרות שייכים לחנוכה, לא? ובכן, יחידתנו ידועה כיום כשם נרדף להייטק, אבל ב־1974 התנהלה התקשורת באמצעות טלפרינטרים. דפי הנייר שנפלטו מהטלפרינטר כונו "נרות" וזה מה שנתן לעמוס לוינברג, השבוי המזמר, את ההשראה לשירו "בחנוכה נרי אדפיס".
אלא שהנר ההוא, שפלט הטלפרינטר בבוקר החג, הביא לי חושך ולא אור: "לרגל התרעות על כוונות התקפיות של הסורים במהלך החגים, יש להשאיר בבסיס בראש השנה 2 קצינים + 3 מש"קים". במילים פשוטות: תשכחו מסבב חופשות. כולם נשארים בחג.
בעודי עומד בבונקר אבל וחפוי ראש, הופיע לפתע ממ"ר צפון רס"ן איציק יוחנן, אחיו של סא"ל אבי יוחנן ובן־דודו של איציק יוחנן הרס"ר. איציק שפע חיוכים ותהה על מה ולמה אינני שותף לעליזותו. "תראה את הנר הזה", אמרתי לו, ובאותו רגע הייתי מוכן לקיים בו את מצוות "הנרות הללו אנו מדליקים". איציק העיף מבט בנר ופסק מיד: "עזוב, זו טעות של הצפ"טית. צריך להיות כתוב פה 2 קצינים + 2 מש"קים. אתה יכול לצאת הביתה".
מצב רוחי השתפר, אך לא לזמן רב. התברר שאמיר זוסמן ז"ל, הג'ינג'י החביב, בנו של נשיא בית המשפט העליון, קודח מחום. נראה לכם שיתנו לי לצאת הביתה וישאירו בבסיס מש"ק אחד לאייש שלוש משמרות? חופשת החג שלי, שהתקרבה והתרחקה חליפות כל אותו בוקר, נראתה רחוקה מתמיד.
ואז, כמו באגדות, הופיע המושיע השני שלי. קראו לו רמי סימסולו, סגן צעיר שסיים את שירותו בצה"ל כאלוף משנה וכיום עוסק בהדרכת טיולים בחו"ל. באותו רגע החליט רמי להגדיל ראש: "הפקודה אומרת שצריך להשאיר בבסיס שני מש"קים. לא כתוב בשום מקום ששניהם חייבים להיות בריאים. אנחנו נסתדר. סע הביתה".
היה ברור לי שאם לא אברח מיד עלול הגלגל להתהפך פעם נוספת, אבל איך מגיעים מהר אביטל לבית קמה בשעת אחר הצהריים של ערב ראש השנה? התחבורה הציבורית בכל הארץ, ודאי ברמת הגולן, כבר פסקה, וגם לתפוס טרמפים בשעה כזו ובאזור כזה לא היה קל. בסופו של דבר הגעתי לחג באיחור, בדיוק להפסקת האוכל שבין ההופעות. עוד חג בבית.
