יאנק התאלמן בגיל שבעים. אשתו בלנקה נפטרה ממחלת הסרטן אחרי חודשים רבים של סבל מתמשך. הם הכירו בהכשרה החקלאית בפולין לקראת העלייה לארץ ישראל. היא כיבסה את בגדי העבודה המלוכלכים של חברי ההכשרה, בעוד שהוא הוכשר לעבודות החקלאות באמצעות עבודה בחוות איכרים פולנים שסובבו אותם.
1 צפייה בגלריה
לאחר פטירתה של בלנקה הבית איבד מהחיות שלו. פלמ"חניקים צעירים, צילום ארכיון: הוגו מנדלסון, לע"מ
לאחר שלוש שנים שבהן הכשירו את עצמם חברי הגרעין, הם עלו לארץ, הקימו קיבוץ בגליל, ונתנו לו את השם מעודד השמחה 'אנו עולים ושרים'.
שנים רבות מילא יאנק תפקידים מרכזיים בתחומי הכלכלה והחברה. הוא היה פעמיים מזכיר הקיבוץ, כיהן שלוש פעמים בתפקיד מרכז המשק, ובמשך כל השנים הללו המשיך לעבוד בלול.
בלנקה לעומתו עבדה כל חייה במטבח הקיבוץ, בישלה והתמחתה בהכנת דיאטה מיוחדת לחברים שבריאותם נפגמה עקב העבודה הקשה, אך נאלצו לתרום את חלקם בכל זאת במסגרת המאבק על קיומו של המשק הקיבוצי.
שלושה ילדים נולדו ליאנק ולבלנקה, שני בנים ובת. שלושתם למדו במסגרת מערכת החינוך הקיבוצית, ולאחר שירותם הצבאי עזבו את הקיבוץ. שני הבנים עזבו את הארץ, ואילו הבת הפכה לבעלת משרד עורכי דין בתל אביב.
***
בני ורמי נהגו להגיע לביקור מולדת אחת לחמש שנים. נועה הקפידה לבקר את ההורים בכל שבוע.
לאחר פטירתה של אמהּ, צמצמה מעט נועה את תדירות הביקורים אצל אביה לפעם בשבועיים-שלושה. "יש לי המון עבודה, ואני חייבת לעבוד גם בשבתות", הסבירה ליאנק כשגישש ושאל אם היא תוכל לבקרו בתדירות גבוהה יותר.
לאחר פטירתה של בלנקה איבד הבית מחיותו, חיוּת שנבעה בעבר מפעילותה השוטפת של בעלת הבית. משהו בו התייבש, כאילו אבדה לו משמעותו רבת־הפנים, זו שפעם התבטאה בארוחות משותפות ובשיחות על הנעשה בקיבוץ, כולל ניתוח מניעי התנהגותם של החברים.
יאנק המשיך ללכת לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל הקיבוצי, לקרוא ספרים העוסקים במלחמת העולם השנייה, נושא שבו גילה עניין מיוחד, ולהיפגש פה ושם על מדרכות הקיבוץ עם חבריו בני גילו.
אבל הרגשת הבדידות הלכה וכבשה את עולמו הפנימי. הרצון לחלק את חוויותיו ואת מחשבותיו, הכמיהה להרגיש תחושת שותפות עם אדם קרוב המבין אותו, לא קיבלו מענה.
ואז הוא התחיל לשוטט. לאחר מנוחת הצהריים, כאשר התפוגג חום השמש במידת מה, היה עולה על הקלנועית ונוסע במסלול קבוע ברחבי הקיבוץ, בודק אם נבנה משהו חדש, אם עובדי הנוי שתלו עצים או דשאים חדשים או אם בני הנעורים ממשיכים לשחק כדורעף במגרש הספורט. אך בעיקר רצה להיפגש, לכאורה כבדרך אגב, עם חבר חולף ולהשמיע את דעותיו בנושאים קיבוציים או פוליטיים.
כמו בהיסח הדעת היה נעצר ליד חבורת חברים המשוחחים בינם לבין עצמם, מקשיב לדבריהם ולעיתים קרובות גם מתערב ומביע את דעתו בנושא המדובר. יאנק הרגיש חלק מהכלל, מההתרחשות הקיבוצית שאותה הכיר לאורך שנים וכמעט חיים שלמים.
רבים מהחברים זיהו את מה שלא ניתן היה להסתיר, והתחילו להתייחס אליו כאל נודניק המרבה להידחף לדבריהם ולענייניהם של אחרים. הבינו והסתייגו. כאשר היו רואים אותו מתקרב רכוב על הקלנועית היו משתתקים ומחכים שיחלוף על פניהם מבלי שתינתן לו אפשרות להתערב בשיחה. יאנק הרגיש את ההסתייגות שנשבה מחברי הקיבוץ כלפיו, וחדל ממנהגו להיעצר ולהתערב בשיחותיהם.
כאשר היה רואה חבורת חברים המשוחחים בינם לבין עצמם, היה מפעיל את מה שכינה חברו שנפטר לפני שנתיים "עיני זכוכית", ועובר על פניהם כרואה ואינו רואה. לאחר כשעה היה חוזר לחדרו, מדליק את הטלוויזיה, צופה בתוכניות האקטואליה ונרדם עוד לפני תום החדשות.
הבדידות התמקמה בין קירות חדרו של יאנק. הוא התגעגע לשיחות שהיה מקיים עם בלנקה, ושכעת לא היה להן תחליף. הגעגועים החריפו את תחושת החסר שהוא לא הצליח למלאה.
***
השמיים היו מעוננים, ומדי פעם בפעם ירד גשם ושטף את המדרכות. מצב רוחו של יאנק היה עכור. כאבי גב החלו להציק לו כאשר החליט לעלות על הקלנועית ולצאת לסיור ברחבי הקיבוץ, כפי שהיה נוהג לעשות בעבר אך חדל מנוהג זה לפני חודשים רבים.
כאשר חלף על פני מועדון הצעירים שמע לפתע קול הקורא בשמו. הוא נעצר, הפנה את ראשו לכיוון שממנו בא הקול, ולאחר שניות אחדות הופיע אורי, נכדו של חברו הקרוב עמית, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה.
"תשמע, יאנק", פתח ואמר אורי כאשר התקרב לטווח שמיעתו. "אני לומד בחוג לתולדות ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. אני מתעניין בפרטים היסטוריים של האזור שבו נמצא הקיבוץ שלנו". "נדמה לי", המשיך הצעיר בדבריו, "שאתה יכול לסייע לי בלימוד העובדות ובמתן הסברים להן".
"מה בדיוק מעניין אותך?" שאל יאנק את הצעיר ושלח מבט חקרני לעבר פניו. "מה שמעניין אותי הוא סדר המאורעות שבסופן עברו הקרקעות של יושבי הכפר הערבי הסמוך לקיבוץ לידיים שלנו. האם האדמות הללו נקנו על ידנו, או שהן נקנו על ידי הקרן הקיימת? ואולי הן נלקחו מהם בכוח במלחמת השחרור שלנו?
"תחום שני שמעניין אותי, הוא עמדתו של הצבא הבריטי בנוגע ליישובים שלנו, וגם בנוגע לכפרים הערביים השכנים לנו. יאנק, אני יודע שאתה עסקת בנושאים האלה, כולל כמה שהשתיקה יפה להם עד ימינו".
לאחר שתיקה של רגע התבונן אורי בפניו של הוותיק הרכוב על הקלנועית, והפנה אליו שאלה ישירה. "תהיה מוכן לסייע לי לחקור את הנושא לטובת עבודה סמינריונית שאני צריך להגיש לאוניברסיטה?
"אני יודע", המשיך אורי את דבריו, "שאתה היית במשך שנים המוכתר של הקיבוץ, כלומר קיימת קשר רצוף עם הערבים שחיו בסביבה וגם עם הקצינים האנגלים ששירתו כאן באזור שלנו. אני משוכנע שאתה יודע את העובדות, ואני גם מכיר אותך ויודע שאתה אדם ישר שניחן באומץ לב להגיד את אשר עם ליבך. אמירת האמת קודמת לכל שיקול אחר".
יאנק המופתע שתק שתיקה ארוכה. זיכרונו היה מלא בעובדות רבות שהשתיקה אכן יפה להן. תשובתו לשאלתו של הצעיר התקשתה לבקוע. לפתע הפתיע את עצמו כאשר נתן את הסכמתו, והשניים קבעו להיפגש למחרת לפגישת עבודה ראשונה.
בעקבות הפגישה הראשונה באו עוד פגישות רבות, כולל סיורים בשטח. אורי הצליח להשרות אווירה נינוחה, ויאנק הרגיש חופשי ומשוחרר מכבלי שמירת הסודיות של העבר. בעקבות הפגישות התכופות עם אורי השתנה יאנק. הוא הרגיש שהאופק הנפשי שלו הולך ומתבהר, הביטחון העצמי התחזק וכך גם מקומו בתודעת החברים. אט־אט הרגיש שוב כמו אז, לפני שנים.
מבט ישיר ומחויך החליף את "עיני הזכוכית" שהפעיל בעת האחרונה כאשר חלף על פני חברי הקיבוץ. כאשר סיים אורי את כתיבת העבודה, הקדיש אותה ליאנק. ויאנק, שהרגיש כאילו הוא חוזר לעצמו, היה מלא סיפוק.
***
חלפה שנה מאז הגיש אורי את עבודתו למרצה הקורס וקיבל עליה ציון גבוה במיוחד. בדרכו לארוחת הצהריים עבר יאנק כמנהגו דרך תיבת הדואר שלו.
הוא שלף מתוכה מעטפה שהזכירה לו בצורתה את המעטפות שהיו מגיעות אליו לעיתים קרובות בתקופה שלפני פרוץ מלחמת השחרור, התקופה שבה שימש מוכתר הקיבוץ. שם השולח לא צוין בצד האחורי של המעטפה כפי שהיה מקובל בימים ההם של טרם הקמת המדינה.
יאנק פתח בזהירות את המעטפה וזיהה מיד את כתב היד. היה זה כתב ידו של מרדכי רובינשטיין, מפקדו המוערך בארגון ההגנה.
"שלום יאנק", פתח מרדכי את מכתבו, "קראתי את העבודה הסמינריונית של אורי רגב, חבר הקיבוץ שלך. מתברר שבמסגרת עבודה זאת הסגרת סודות ששמרנו במשך עשרות שנים.
"סיפרת את מה שאנחנו נהגנו להסתיר או להכחיש. האמון שנתנו בך לא היה מוצדק. גרמת לי אכזבה קשה ובושה גדולה. כידוע לך, תוקפה של שבועה לא פג גם בחלוף השנים. בצער ובאכזבה גדולה, מרדכי רובינשטיין, מפקד אזור המרכז של ההגנה, בית אבות שושנת הרוחות, תל אביב".
יאנק סיים לקרוא את מכתבו של מרדכי, חזר לביתו, נכנס למיטתו וממנה לא קם עד מותו.
