בחיים בקיבוץ הוא ויתר על הרפת ועל הלול, עבד עם בני נוער ואחר כך גם במועדון האסם המקומי. הוא הגיש כוסות שיכר לקול ניגוני גיטרות שנפרטו בקצב, הסתכל מהצד, הרגיש את החיבור למשמע הקלידים, אך המשיך בחייו.
עד אותו שבוע שבו בחר מאיר בנאי ז"ל לעשות את חזרותיו על במה קטנה בגבעת ברנר. לחזרות אלו היה צופה אחד מוקסם. "כל השבוע הברזתי מבית הספר", נזכר רייס. "זו חוויה אדירה שהתחילה בקיבוץ, ושם ידעתי - אני הולך לעשות מוזיקה!"
איך התחיל החיבור עם כנסיית השכל, שאיתה זכית בפרס אקו"ם?
"עבדתי עם שאול מזרחי, המנהל של הכנסייה, בלהקה אחרת שהתפרקה - אלג'יר. ואז עשה שאול את החיבור, ואנחנו רצים יחד כבר 12 שנים מדהימות. הכנסייה שוזרת באומנות את הרוק עם ניגון ים־תיכוני. הביחד והחיבור זה מה שהפך אותה לבית".
גדלת בקיבוץ, ואתה חבר בלהקה. שניהם סמלים ישראליים.
"קיבוץ ולהקה זה לגמרי דומה. יש שיתופיות בכול, מלא ויכוחים, ועדיין - את כל ההחלטות מקבלים יחד. זה שמנצח בסופו של דבר בוויכוח הוא זה שהכי מאמין בעצמו. ככה נוצרת מוזיקה איכותית".
נאמר שחשבת על רעיון אומנותי וכולם מסכימים עליו. זה מעלה חשש? הרי יש עניין בשמיעת דעה נגדית, לא?
"אתה צודק, אבל זה משתנה בין תקופות. באלבום החדש 'זה לא אני' הכול זרם. הרבה זמן לא קרה לנו דבר כזה. זה בא מתשוקה. הכול התחבר בלי סתירות, וזה מטורף. אני אמנם מנגן ומעבד, אבל כולם עושים הכול. אנחנו כמו מפעל למוזיקה. והאלבום הזה? זה היה בית ספר ללהקות".
יצא ללהקה לבקר בקיבוץ או להתארח?
"ממש לפני שנה הופענו כולנו בגבעת ברנר", מספר רייס ונזכר שחדר האומנים היה כיתת הכימיה שלו בתיכון. "כולם באו. זה תמיד היה מיוחד לעלות להופעות בקיבוץ. הייתה הופעה אחת עם אריאל זילבר. יוצר גדול, וזה היה וואו. איך בקיבוץ השמאלני מופיע סמל ימני. להופיע אחר כך עם אומנים באותה הדעה זה משעמם לאללה". השונות היא האתגר כדבריו, "והיו שיתופי פעולה אדירים עם אהוד בנאי ועם ריטה. זאת הייתה חגיגה".
חג האהבה השבוע, ואתם מעלים שתי הופעות חגיגיות, אחת מהן ב-6.8 בזאפה הרצליה והשנייה ב־7.8 בזאפה יקב ברקן, עם האלבום החדש. איך אתה זוכר את ט"ו באב בגבעת ברנר?
"הייתי נער, והיו מסיבות אהבה. הקיבוץ הוא מקום סגור, וכל הזמן יש בו אהבות", צוחק רייס ומספר כי בת־הזוג שלו למסיבה הייתה החברה הכי טובה של אחותו הקטנה. "תכניס את זה. אשתי מכירה הכול".
ואיך הכרת את גלית, אשתך?
באופן כמעט מתבקש הוא מספר על האסם, הבר בגבעת ברנר. "אחרי הצבא הדרכתי בנוער העובד הקיבוצי. המדריכות סידרו שגלית ואני נגיע לשם באותו ערב. זה היה כמו מארב, כי הן פשוט החליטו שככה זה, ושם זה צריך לקרות. וזה קרה".
