אני יושב לי בביתי ברמת אביב בכורסתי הנוחה, משקיף לעבר הגינה הפורחת מעשה ידיי, ושותה את הקפה המצוין שהכינה לי רוחמה, אשתי היקרה. שלא ייגמר לעולם, אני מאחל לנו בלבי.
לפני כמה שעות חזרתי מביקור אצל מנחם. הוא אושפז בבית החולים במחלקה האונקולוגית. מצאתי אותו בחדר צדדי, ללא שותפים. ליד מיטתו הייתה מיטה נוספת ועליה ישבה מיה, אשתו.
מנחם היה בכיר מאוד במוסד, שם גם אני עבדתי שנים רבות. לא בכדי קיבל מנחם חדר ללא שותפים. הוא ידע הרבה מאוד דברים שלא היה רצוי שיגיעו לאוזניים זרות. החשש שלהם היה שבהשפעת הכימיקלים הוא יפלוט דברים מבלי שיהיה מודע לכך.
מנחם שכב במיטה מחובר לצינורות מכל הסוגים והצבעים. על אפו הייתה מורכבת מסכת חמצן. אפשר היה לשמוע בעדה את קולות נשימתו הכבדה. רק עיניו הכחולות היו גלויות. כשהתקרבתי אליו דימיתי שבדל חיוך הבהב בהן.
מיה אשתו אמרה לי שהוא לא יכול לדבר, אבל נראה לה שהוא הכיר אותי. את מיה עצמה התקשיתי להכיר. פעם הייתה מיה יפהפייה, אבל עכשיו השאירו בה עקבות המחלה הקשה, שבה חלתה אף היא, את סימניהם הרבים.
מנחם היה אדם גדול ממדים, חזק בצורה בלתי רגילה. היה לי קשה מאוד לראות את פניו הצמוקים והאפורים. היינו מה שנקרא חברים. חלקים די נכבדים מחיינו עברו באותם המקומות.
לא הייתי מקורב אליו מאוד, אולי כי לא אהבתי את האלימות שהייתה חבויה באישיותו, אותה אלימות שכנראה תרמה לכך שהוא היה למיתוס. עלילות הגבורה שנשזרו סביבו היו לאות ולדוגמה, מושא הערצה לצעירים, ורבים מהם ניסו לחקותו.
תכונה זו, עם כישוריו האחרים, הביאה לכך שמעמדו הבכיר במוסד היה גבוה ממעמדי. אם נדמה למישהו שהשתרבבה לפה איזושהי נימה של קנאה - הוא טועה. אני - הילד שנולד בפולין, שרד במלחמה ביערות עם הפרטיזנים, הגיע כמעפיל לארץ ועשה מה שעשה לטובת המדינה וגם לעצמו - מרוצה מאוד מהיכן שאני נמצא.
* * *
מנחם ואני הגענו באותה שנה לפנימייה בבית הספר החקלאי, הוא מתל אביב ואני מבת ים. אף על פי שרק שלוש שנים לפני כן הגעתי לארץ, הייתה העברית שלי טובה. לא הרגשתי שאני חריג כעולה חדש למרות המבטא הפולני הקל, מבטא שלא ניסיתי להסתיר.
שנת הלימודים הראשונה הייתה מקבילה לשביעית בבית ספר תיכון רגיל. התמקמנו בחדרים בהתאם להשתייכותנו התנועתית. בחדר שלנו היינו חמישה חברי השומר הצעיר - שניים מתל אביב, שניים מקריית חיים ואני, מבת ים.
ערב אחד, שבוע לאחר תחילת הלימודים, הכריז מנחם על תחרות הורדות ידיים בחדר שלנו. כל הבנים שהיו בריונים, לפחות בעיני עצמם, התייצבו נרגשים. מנחם ניצח את כולם בקלות.
נחשבתי נער חזק, ולבסוף גם אני אזרתי עוז והתיישבתי מולו. בתום מאבק קשה הוא ניצח. "כמעט הורדת אותי", הוא אמר, ונדמה לי ששמעתי הערכה בקולו.
מנחם לא היה תלמיד חרוץ במיוחד. כשהיינו הולכים לעבוד במספוא, בשדות שלמרגלות הר תבור, אמר לנו מנחם לא פעם: "תגידו למר רודוי שאני חולה היום". מר רודוי היה איכר ותיק ממסחה, הלוא היא כפר תבור. בשלל העבודות שהוא הטיל עלינו, התלמידים, היה ציד חפרפרות.
אני יודע שאין בארץ חפרפרות, ושהאויב נקרא בעצם חולד, אך אל תבלבלו אותי עכשיו עם העובדות. על כל פנים, השיטה לצוד חפרפרות הייתה לחשוף את התל בעזרת טורייה, לשבת בדריכות על כיסא ליד התל ולהיות מוכן להנחתה. לאחר חשיפת התל, זאת ידענו, הייתה החפרפרת אמורה לבוא ולכסות שוב את מאורתה, וזו הייתה ההזדמנות להלום בה.
זמן רב לא הייתה לנו כל הצלחה. מי שבסופו של דבר הצליח היה מנחם, ועל כך הוא זכה להערכה מרובה וליחס סלחני מצד רודוי, המדריך היקה שהכיר כבר את השטיקים של התלמיד המגודל והסורר. אשר על כן, כשהיינו מספרים שמנחם חולה, היה רודוי מכרכם את פניו בעצב ומבקש שנמסור לו החלמה מהירה.
באמצע השנה הייתה למנחם תקרית שבעטיה הוא כמעט ונזרק מבית הספר. נער מכיתה בוגרת העיר הערה, וזו הציתה את חמתו של מנחם. הוא הכה את הנער ההוא מכות קשות מאוד, עד כדי צורך באשפוזו בבית החולים בעפולה.
הלימודים בבית הספר נמשכו שלוש שנים, ולכן נדחה גיוסנו לצבא. בשנה השלישית כבר לא הייתה למנחם סבלנות ללימודים. הסיפורים על עלילות הגבורה של יחידת קומנדו 101, ובעיקר של מפקדה הנערץ מאיר הר־ציון, הציתו את דמיונו והוא התגייס אליה. עד מהרה היה גם הוא למפקד נערץ העשוי ללא חת.
* * *
לאחר השירות הצבאי התגייסנו למוסד. פעם קיבלנו משימה משותפת לביצוע בגרמניה. תפקידנו היה להתחקות אחר מחבל מסוכן שמצא מסתור באחד הכפרים. אני נבחרתי למשימה בהיותי דובר גרמנית, ומנחם כמחסל מקצועי. בדרכים מסוימות, שעדיין מוקדם לחשוף את הפרטים עליהן, איתרנו את המחבל. החיסול היה שקט.
אלא שדבר מה השתבש. כמה נערים גרמנים כנראה ראו אותנו ודיווחו למשטרה. כשהרגשנו שרודפים אחרינו, עלינו על גג אחד הבתים והתרחקנו ממקום הסכנה. חלון עליית הגג היה פתוח, ומבעד לחלון קפצנו פנימה. האישה שהייתה בבית נתקפה בהלם ולא הוציאה הגה מפיה.
הוצאתי אלף מרק מכיסי ואמרתי לה בגרמנית: "אנחנו לא פושעים. לא נפגע בך לרעה. אם תסכימי להלין אותנו בבית, עוד אלפיים מרק יהיו שלך מחר בבוקר". סיפרתי לה בערך מי אנחנו. האישה שמעה שאנחנו מישראל, וסיפרה לנו שחברה טובה שלה היא מתנדבת באחד הקיבוצים בנגב ואפילו עומדת להתחתן עם חבר קיבוץ.
היא גם סיפרה לנו שאביה ישב בזמן המלחמה בכלא משום שהוא סירב לשרת בגסטפו. איני יודע עד כמה הסיפורים שלה אמתיים, אבל בשלב הזה היא נתנה לנו להבין שהיא אוהדת אותנו.
האישה הייתה בת חמישים בערך, בעלת שׂער בלונדיני קצר, עיניים ירוקות ופנים עגלגלות. נראתה לא רע בכלל. בתוך זמן קצר היא הלכה למטבח להכין לנו ארוחת ערב. מנחם הצטרף אליה.
שמעתי את הצחוקים שלהם, והבנתי שהם מסתדרים לא רע בכלל, למרות קשיי השפה. הארוחה החלה בהשקת כוסות ענק של בירה. שתינו ואכלנו בתיאבון, מאחר שכל היום לא בא אל פינו ולו פירור של אוכל. בסוף הארוחה היא הביאה בקבוק של שנאפס גרמני טוב, בלוויית כוסיות מתאימות. ללא מאמץ מיוחד, חיסלנו גם אותו.
אחרי הארוחה היא הביאה אותי לחדר האורחים. היא הכינה לי מצעים, שמיכה וכרים. "לילה טוב וחלומות נעימים", אמרה לי וסגרה אחריי את הדלת. היה לי כבר ברור לגמרי שאולי לי יהיו חלומות נעימים, אבל למנחם יהיה לילה טוב.