"צבע אדום! צבע אדום!" בקע קול נשי מתכתי מהרמקולים והחריד את הקיבוץ משלוותו. לא הייתה זו הפעם הראשונה, ודאי לא האחרונה, אלא שבניית הממ"דים עדיין לא הושלמה. הקיבוץ נראה זה כמה חודשים כסדום ועמורה, ואין רואים את הסוף - לא של הבנייה ולא של הסכסוך עם השכנים ממערב.
עוד סיפור של סיו שצקי
"אלוּאן אחמר! אלוּאן אחמר! אחמד, אל תעמוד כמו חמור! תשכב מהר על הבטן ותכסה את הראש שלך עם הידיים!" אחרי חמש שניות נשמע בום חזק וההדף הורגש היטב. עשן היתמר מכיוון הגדר, לא יותר ממאה מטר מהמקום שבו השתטח חסן, ואחריו בן דודו הצעיר אחמד. "אללהוּ אכּבר, אללהוּ אכּבר", צעקו שניהם.
"אנעל רבאק חמאס", סינן חסן מבין שיניו בעודו מתיישב בחשש ומנער את העפר מבגדיו. "אתם לא יודעים שביום עובדים פה אחים שלכם?" נופף בזרועותיו מערבה. "תעיפו את הרקטות על היהודים בלילה, כשאנחנו כבר לא פה", צעק אחמד לכיוון השמש הנוטה לשקוע. "אני הולך לדבר עוד הלילה עם הקבלן", פנה לחסן. "אני רוצה להסביר לשחאדה שאני לא רוצה למות פה".
"אתה לא תלך לדבר עם שחאדה!" פסק חסן בהחלטיות. "יש לך בדהריה אישה וחמישה ילדים. אתה צריך להביא להם אוכל כל יום. לשחאדה אין בעיות. הרבה חבר'ה בדהריה ישמחו לקבל את המקום שלך. ואולי מוטב שלא תעשה קרקס מהתפילה שלך? אתה חושב שלא ראיתי איך אתה מחפף בכריעה בתפילה? אתה גם גומר אותה מהר מדי. אם תתפלל כמו שצריך, אני מבטיח לך שאללה ישמור עליך".
אחמד וחסן הם קרובי משפחה פלשתינאים. הם עובדים אצל שחאדה, הקבלן מרהט, זה אשר זכה במכרז של משרד הביטחון לבניית ממ"דים בקיבוץ. בפעם הראשונה שנחרדו עד עמקי נשמתם מבום מחריש אוזניים, הרגיעה אותם חברת קיבוץ: "זה בסדר, אל תדאגו. זאת אש כוחותינו".
ההחלטה על בניית הממ"דים לא הייתה פשוטה. בקשות הקיבוץ נתקלו שוב ושוב בסירוב מצד הממסד, והתסכול בקרב החברים הלך וגאה. ראש הממשלה הקודם ספר את השקלים, הימר על חיי התושבים ואמר לתקשורת שלא נמגן את עצמנו לדעת. אבל כעת אין הוא קובע דבר, ורק סופר לאחור את הימים בתאו בכלא.
לאחר לחץ כבד ומתמשך של שנים על גבי שנים, בסיוע פצצות מרגמה שהחלו ליפול בשטח הקיבוץ בלא כל התרעת 'צבע אדום', נעתר לבסוף משרד הביטחון והחליט לבנות את הממ"דים. הנזק שנגרם עד כה היה לרכוש בלבד, אם מתעלמים מהנזקים הנפשיים. כפי הנראה לא רצו קובעי המדיניות לקבל עליהם את האחריות לפגיעות עתידיות בגוף.
* * *
מרב ואמנון שהו בביתם בזמן האזעקה. ברצון היו מזמינים את חסן ואת אחמד לתפוס אצלם מחסה לו היה כזה, אך גם להם לא הייתה כל אפשרות להתגונן כראוי מפני הרקטות. "מה אתם עושים בזמן אזעקה?" שאלו אותם לא אחת חברים וקרובי משפחה. "אנחנו רצים כמו ילדים במשחק שבו בורחים מהמכשפה הרעה", מחייך אמנון. "זאת אומרת שאנחנו שוכבים מתחת למיטה. אבל בגילנו? יכול להיות שנספיק להגיע לשם לפני הבום, אבל לא בטוח שנצליח לקום. אפשרות אחרת היא לשכב זה על זה, אבל לא הגענו להסכמה מי שוכב על מי. אז אם אנחנו בבית, אנחנו ממשיכים כאילו שום דבר אינו קורה. ולמה בעצם שהרקטה תיפול דווקא עלינו?"
לפני כשנה כבר זכה אמנון שקסאם ייפול בקרבתו. הדבר קרה לפנות ערב, כשיצא לריצה בשדות. מרב, בהיותה בתחילת דרכה כאמנית יוצרת, ביקשה מהאחראי לביטחון את רקטת הקסאם לאחר שזו נשלפה מהקרקע. ראש הרקטה קיבל צורה של פרח, אך ארבע כנפיה נשארו שלמות. "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ", ציטטה מרב באוזניו של אמנון בחגיגיות מדבריו של הנביא ישעיהו. היא צבעה את הקסאם באדום וכתבה עליו לכל אורכו: "קסאמנון - כי הוא קסאם לי".
פריצתה של מרב לתחום הפיסול הסביבתי הייתה מהירה ומפתיעה. בניסיון להבין איך זה קרה, כמו במקרים אחרים, מחפשים שורשים לכך במשפחה. אביה של מרב היה פַּסל חובב, אבל עבודותיו זכו לשבחים רבים, אפילו מפַּסלים בעלי שם. מבחינתה של מרב היה רק אמן אחד במשפחה, אך עם מותו של אביה פרץ אצלה לפתע סכר בלתי מודע של רעיונות ושל פעילות אמנותית שלא היא ולא האנשים הקרובים אליה היו מודעים לכך שהםקיימים בקרבה.
* * *
לקראת סיום בניית הממ"דים יצאו מרב ואמנון לטיול בפורטוגל. בין השאר הם טיילו באזור המשופע בכרמים וביקבים. הטיול כלל ביקור וטעימות של מגוון יינות ביקב גדול. לאחר הטעימות הוגש להם במסעדת היקב היין שהם ציינו שהיה הערב ביותר לחִכם. אמנון ישב מול מרב,
אך עד מהרה הוא שם לב שאין היא נוגעת באוכל שהונח לפניה. מבטה היה נעוץ ומרוכז במישהו או במשהו מאחוריו. הוא הסב את ראשו ולא ראה שם איש. "מרב, הכול בסדר?" שאל בדאגה. "היין עלה לך לראש?"
"זה בדיוק מה שאני רוצה לקיר של הממ"ד", לחשה ספק לאמנון ספק לעצמה.
"מדפים ליינות?" שאל בספקנות.
"גפן לקיר החיצוני!" קראה ב