מכל עבר צופות בך עיני ינשופים. עשרות רבות, אולי מאות, מי סופר? זה ליד זה, על המדפים, במטבח, בארונות, מעבר לזכוכית. בכל הגדלים, מכל החומרים, בכל הצבעים. הינשופים של זיוה ברנהולץ.
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
הקיבוצניקית בספר ביכורים: גם לאפרוח מקולקל מגיע
דידי גת ממעגן מיכאל מככב במחזמר "בילי אליוט"
פסל מחאה: "מגן דוד נשבר ומדמם"
ובכלל, הבית של יוסי ושל זיוה ברנהולץ הוא מעין מוזאון. על הקירות ציורים שזיוה ציירה, ויטראז'ים, עבודות קרמיקה, עבודות טלאים, תיקים - הכול פרי ידיה ואצבעותיה המוכשרות של זיוה.
כששואלים את יוסי אם לא מעצבן אותו לגור במוזאון, הרי כל תזוזה לא זהירה יכולה לשבור משהו, הוא עונה: "מה פתאום מעצבן? להפך, אני מעודד אותה ליצור. אלו החיים שלה".
אבל לזיוה היתה הפסקה ביצירה, הפסקה ארוכה של יותר משנה, שבה לא יכלה לעשות דבר מלבד לישון ולישון. גילוי הסרטן היה - כמו תמיד בגילוי סרטן - מכה. הרופאה הזמינה אותה ואמרה: "אני מצטערת. זה גידול סרטני". הסרטן היה אלים.
זה היה הלם?
זיוה ברנהולץ: "בהתחלה לא. אפילו קראתי לו מושי, כי גיליתי אותו במישוש. התבדחתי אתו. לא ידעתי עד כמה הטיפול קשה וארוך".
למזלה, גם במרפאת מלכיה וגם בהמשך הטיפול התייחסו ברצינות רבה. הכול היה מהיר-מהיר, לא חיכו רגע. תיכף ומיד לאחר הגילוי התחיל הטיפול, במחלקה האונקולוגית בצפת. בכל שלושה שבועות "טנקים" של חומרים, שלאחריהם לא יכלה לעשות דבר. לא לאכול, לא לשתות, רק לישון.
"הייתי סמרטוט. כל טיפול היה קשה יותר מקודמו. ההמוגלובין ירד וירד, קיבלתי כמויות של תרומות דם, חיכו שהגידול יצטמק, ואז עברתי ניתוח, טיפולים כימיים, הקרנות בכל יום ברמב"ם. עד שהודיעו לי שהכול נגמר. שאני בסדר. התחלתי להתאושש. פתאום הצלחתי לקום. איזה מבצע זה היה! ללכת לדואר, ללכת לכולבו, והכול בלוויית דוכס, הכלב המדהים שהציל אותי".
דוכס - הכלב הענק הלבן המתלווה תמיד לזיוה - כמה שהוא גדול, ככה הוא עדין ואוהב. מתקרב, מניח את ראשו, מבקש ליטוף, ומיד מתיידד.
"יום אחד, בתוך הימים הנוראים האלו, כשהתקלחתי, נפלתי והתעלפתי", מספרת זיוה. "פתאום שמעתי את דוכס נובח ליד דלת המקלחת. הוא התרוצץ, רץ למטה, נבח-קרא ליוסי, ושוב רץ למעלה, ואז יוסי בא ומצא אותי על הרצפה. דוכס הציל אותי.
"בפעם אחרת, כשכבר ניסיתי לעבוד בגינה, הזזתי עציץ ושוב נפלתי. דוכס נעמד לידי, נשענתי עליו והצלחתי להתרומם. הוא לא עזב אותי לרגע. כששכבתי למעלה היה עולה מדי פעם בפעם לבקר אותי, מלקק, מרחרח ושוב יורד למטה, למקומו".
זיוה הבריאה. היא עדיין אמורה להיות במעקב אבל משדרת אופטימיות. "אני מרגישה טוב! אני בריאה! אני בן-אדם חדש. אני רואה הכול אחרת. היתה לי שנה להשתנות. אני חיה פעמיים. גיליתי חברות והרבה אנשים טובים בדרך. קיבלתי חיים חדשים".
יום אחד קראה זיוה בחוברת מתל חי על שיעורי הציור, הקרמיקה, הרקמה והתכשיטים.
"החלטתי לבוא כדי להעביר את הזמן, ונשארתי. לא ידעתי עד כמה יגרמו לי הלימודים בתל חי אושר. אני מאושרת שם. יוצרת, מציירת, לומדת טכניקות חדשות, מכירה אנשים חדשים. כל יום כיף לקום בבוקר.
"שלושה ימים אני לומדת - ציור, טלאים, קרמיקה פיסולית - ונהנית מכל רגע. יום בשבוע אני מתנדבת בקרמיקה. הכי אני נהנית מההתנדבות. כשמבקשים ממני עזרה, זה האושר האמתי שלי".
