כמו ברומן רוסי רחב יריעה, שופע וגועש ספרו של עמוס שיפריס "ימים של שקט וסער" ("חיים בקיבוץ נען בעשור הראשון, על פי מכתבים, 1930-1939") חיבוטי נפש, מועקה וייאוש, געגועים ואהבה. כולם אותנטיים, יוצאים מלבם של מייסדי נען - ילידי הארץ, עולים מגרמניה ומגלויות אחרות ושליחי התנועה באירופה. הם נשפכים על הכתב ללא מורא מה-יגיד-הקולקטיב ונשלחים במעטפות חתומות לאהובים, לבני משפחה, לחברים ולעמיתים, בארץ ובעולם.
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים: תערוכה משותפת לאמנים ערבים ויהודים לבוש הולם לתוכן: תערוכה של עטיפות ספרים חצרים: חדר האוכל הפעיל הופך למוזיאון
עמוס שיפריס (75), בן הקיבוץ, מורה ומחנך, פעמיים מזכיר קיבוץ, בעל תואר ראשון ושני מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, הקדיש כמה ספרי מחקר לנען ואחד לישראל גלילי. "כשסיימתי את ספרי 'ממשלת רבין הראשונה – 1974-1977'", הוא מספר, "שאלתי את עצמי: נו, מה אני עושה עכשיו? ואז עלה הרעיון לאסוף מכתבים של ראשוני הקיבוץ. חלק קטן מצאתי בארכיון, חלק קטן יותר בארכיון יד טבנקין, ואת רובם קיבלתי מבני הדור השני, בנען ומחוצה לו. לחצתי, נדנדתי, והצטברו אצלי מאות מכתבים, חלקם ביידיש וברוסית, שתורגמו לעברית. ועדיין לא ידעתי מה לעשות אִתם ומה ייצא מזה בסופו של דבר".
יצא מזה, כאמור, מסמך מרגש, השלמה ומילוי עזי ביטוי למה שהחסירה ההיסטוריה הכתובה, הרשמית. "אני נמצא כעת במצב בלתי מובן לי", כותב להוריו בטבריה (מאי, 1933) אברהם טבול, חניך הנוער העובד. "נעלם ממני הטוב והאושר. פעם חשבתי שישנו אושר בעולם הזה, ועכשיו אין לי מזה כלום. אני לא מוצא שום סיפוק בחיים בכלל, ורחוקה ממני התקווה להגיע פעם למחוז שאיפתי".
במכתב של ישראל גלילי לציפורה לוקוב, אשתו לעתיד, העושה בשליחות התנועה בפולין (מאי, 1935), הוא שופך את לבו: "אני כותב לך עכשיו בהתרכזות רבה, בחתירה לבטא, ואחרי מכתבך, כה חשוב לי לראות עצמי בלתי מעורער ביחסי אלייך. כשטענת: מיצינו את עצמנו ביחסינו, לא הסכמתי. הנה עכשיו גם יכול להיפתח בנו מקור של כוחות. כאילו נגולה אבן מעל באר גואה, ואני אסיר תקווה ליחסים חשובים, ולו גם רצופים צער וכאב. שמעי: עם כל הכסוף שבי אלייך, יש וחושב אני שמא אפגע בחופשתך, אכביד (...) עייפתי מדף זה של כתיבה, ועוד לי רבות לספר. הפעם אמעיט ואקצר. סלחי".
פיוטי ועורג לא פחות הוא מכתבו של יוסק'ה רבינוביץ' (ספטמבר, 1934), ה'אינטלקטואל' של נען, לרוחמה כשדן, לימים אשתו: "לו יכולתי כעת לשתוק עמך, לשתוק מקרוב. חבוקים ושותקים, צמודים ושותקים, כי 'שני בני אדם האוהבים זה את זה יושבים ושותקים, כי הטבע ברגעיו הנעלים ביותר, הוא תמים' (מיכה יוסף ברדיצ'בסקי). רוחמה, בשעה זאת קודשת לי מחדש. קודשת לי בשלמות, בשלמות של האהבה הגדולה. רק בשלמות של האהבה הגדולה יש התגברות על כל התהומות, על כל חטא רק בה יש חופש לאדם, חופש לאהבה".
יהודית שדה מתגלה כפרוזאית ופרקטית באחת במכתבה לאחותה בפולין (יולי, 1935), טרם עלייתה ארצה: "בכדי שלא תוציאי כסף חינם, אכתוב לך איזה פרטים: לבנים מבד אל תעשי לך, כי בארץ לא משתמשים בהם. בארץ הולכים רק בטריקו. אל תעשי לך כותונות, כי לא הולכים בהן. אם תהיה לך אפשרות, תעשי לך רק 2-3 פיז'מות, כר, שמיכה מצמר גפן, מעיל. אם יש לך מעיל חורפי, תביאי אותו לקיצו, אין צורך. בארץ הולכים בחליפות יפות מבד רוסי. סוודר נחוץ מאוד, ובארץ זה עולה ביוקר. ויתר הדברים, כמו נעליים, שמלות, מגבות, סדינים, ציפות, תעשי לפי היכולת. העיקר תבואי מה שיותר מהר ארצה".
אנשים לא היססו למסור לידיך מכתבים אישיים ואינטימיים של מקורביהם? עמוס שיפריס: "ממש לא. זכיתי לשיתוף פעולה מלא. פניתי, למשל, לבנו ולכלתו של יוסק'ה רבינוביץ', שמכתביו חושפניים במיוחד, והם אישרו לי ברצון לפרסם כל מה שאמצא לנכון. ההחלטה מה לפרסם ומה לא היתה שלי בלבד, וזה היה כרוך בעבודת נמלים - קריאה, מיון, עריכה - שארכה חודשים רבים".
בולט בספר היעדר מכתבים של אנשי העלייה הייקית. "נכון, לצערי. שאלתי את עצמי: איך זה שדווקא העלייה האינטליגנטית והתרבותית הזאת, או שהחשיבה עצמה לכזאת, לא השאירה אחריה מכתבים? הייתי צריך לנדנד הרבה כדי לקבל את המעט שישנו בספר. אני מניח שרבים מהם לא כתבו, אולי משום שהתביישו באי־שליטה בשפה העברית, ואחרים כנראה השמידו מכתבים".
הרוח והתכנים של המכתבים תואמים את הכותבים, שהכרת אישית? "לגמרי. אין שקרים והעמדת פנים. הכול אמת לאמִתה. מדובר באנשים תמימים, חלוצים, מלאי תקווה ואמונה שהם בונים עולם חדש. כפי שכותבת, למשל, זינה כפרי לאמה בתל אביב, שכעסה על הצטרפותה לנען: 'כי מה הוא סוד הדבר שיכול לתת לאדם משענת בחיים, אם לא האמונה כי שותף הוא למפעל חשוב'. ה