ההורים של רוחמה שאולסקי, מייסדי קיבוץ גליל-ים, שבו נולדה (וגם היתה תלמידה טובה), ציפו ממנה להגיע רחוק וגבוה יותר מאיור עטיפות ספרים, שהוא "עיסוק בלבוש, לא בתוכן", כהגדרת אמה. "גם לי היו חלומות גדולים", אומרת רוחמה, "אבל היום מיותר לציין עד כמה אני מאוהבת בעבודה שלי. זה אתגר גדול, לתת לבוש הולם לתוכן".
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים: חצרים: חדר האוכל הפעיל הופך למוזיאון רמות מנשה: תערוכה מיצירותיו של חוסה גורביץ' הקיבוצניק מועמד לקבלת פרס "ספיר" בסיפורת
בשנת 1969, בעקבות נישואיה ליהודה שאולסקי, עברה לקיבוצו רביבים, שם נולדו ארבעת ילדיהם. במשך 22 שנים לימדה אמנות ומלאכת יד, והיא זוכרת לקיבוץ לטובה את נכונותו לאפשר לה לימודי גרפיקה, וכעבור כמה שנים, גם לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. ב-1983 הזמין אותה אלכסנדר סנד, ז"ל, הסופר חבר הקיבוץ, ומנהל ההוצאה דאז, לעבוד עבור ההוצאה, "ולמרבה הפלא", היא אומרת, "ובניגוד למדיניות, אפשרו לי להמשיך לעבוד שם גם אחרי שעזבתי את הקיבוץ, בשנת 1990".
בשבוע שעבר נפתחה בגלריית "מגדל המים" בשפיים התערוכה "עטיפות ספרים" (אוצר: ישל סקר) - מבחר מייצג של יבול אדיר, כאלף עטיפות, להערכתה, שעיצבה ב-35 שנות עבודתה עבור הוצאת "הקיבוץ המאוחד".
אלף עטיפות ספרים, שאת כולם קראת? רוחמה שאולסקי: "את ספרי הפרוזה - כן. אני אוהבת לקרוא, וקוראת לאט, גם את רוב ספרי השירה, אלא אם לא היה צורך, כי המשורר הכתיב מראש איך ומה הוא רוצה על העטיפה".
המחברים מתערבים בעיצוב? "רוב ההוצאות מסרבות לכל התערבות של הכותבים. אצלנו הגישה יותר ליברלית, ליברלית מדי, ומאפשרים התערבות כזאת".
מהו תהליך העבודה שלך? "כשמדובר בסיפורת ובשירה, אני מתחילה בקריאת הספרים. כשמדובר בספרות מקצועית, אני נפגשת עם הכותב, ולפעמים גם תקציר כתוב יכול להספיק. ואז מגיע שלב החשיבה והחיפוש. המטרה היא למצוא אימאז' שיבטא את הרעיון, האווירה או התוכן, ולמצוא להם את המלבוש הנכון".
וכשהשירה לא לגמרי מובנת ומדברת אלייך? "זה קרה לי ממש לאחרונה. קיבלתי כתב יד של ספר שירה, ולא הבנתי ממנו כלום, אז פשוט עברתי ושלפתי דימויים מהטקסטים. זה אולי לא מבטא ממש את רוח הספר, אבל לא היתה לי דרך אחרת. המשוררת בחרה את אחת ההצעות שלי".
זכית לחוות את המעבר מעידן העבודה הידנית, לעידן המחשב. מה עדיף מבחינתך? "אין ספק שהמחשב עושה את החיים הרבה יותר קלים. לפני כן הייתי טורחת ידנית על לטרסט, על ציור הרקע, וזה היה קשה ואיטי, ובסופו של דבר, גם הגביל את היכולת לבצע מה שרציתי. המחשב מלא אפשרויות, מקצר את התהליך, ואני מלאת הערכה לעצמי שלמדתי היטב להפעיל את התוכנות השונות. עכשיו, תוך כדי הכנת התערוכה, התברר לי שבעבר העזתי יותר לצייר ביד. מאז המחשב אין לי בזה צורך, כל האפשרויות זמינות בקלות, ולא שהתכוונתי לעשות קריירה בציור..."
בקיאים בז'אנר יוכלו לזהות את טביעת ידך על כריכות הספרים? "יש שאומרים כך. עכשיו שמתי לב שאני מרבה להשתמש בכחולים למיניהם, ומתברר שאני אוהבת את השילוב של שחור, אדום, אפור ולבן. אני גם מקדישה הרבה לטיפול בטיפוגרפיה, ובהנחת הכיתוב כך, שייצור דיאלוג נכון עם הדימוי".
אימא שינתה במהלך השנים את דעתה על עבודתך? "אני בטוחה, ואפילו הייתה גאה במעשה ידיי".
ביום שישי, 26 בפברואר, בשעה 12:00, יתקיים במועדון שליד הגלריה דיון על עיצוב עטיפות ספרים, בהשתתפות דני קרמן, אמרי זרטל, ורדה גנוסר וברכה אלחסיד. הכניסה חופשית. נעילת התערוכה: 11.3.