"אצל ה'איילתים'" - כך מכנים עצמם אנשי איילת השחר - "האוכל תמיד היה במרכז", אומרת טובה ברוק. טובה (66) אומנם אינה ילידת הקיבוץ (אלא פתח תקווה), ובוודאי לא הייתה שם בראשיתו - היא הגיעה אליו מחמת נישואין, רק ב-1972 - אבל אחרי שסיימה לכתוב ולערוך את "איילת מבשלת; אוכל ונוסטלגיה", ספר מהודר שכולו מתכונים, אנקדוטות וצילומים ממאה שנות הקיבוץ - חזקה עליה שהיא יודעת מה היא סחה.
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים: ספרו האוטוביוגרפי של זאב צחור: כשטבנקין כעס הקיבוצניק יוצא הסיירת שחקן ומנחה סדנאות לנוער כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
הספר אינו חושף מתי זכה האוכל למעמדו המיוחד בהוויה ה"איילתית", אך מציג תיעוד שלפיו, לפחות בעשורים הראשונים, אכלו האיילתים כדי לחיות, ולא להיפך. למשל, בראשית הקיבוץ, בסתיו תרע"ו, נובמבר 1915, כשעלו על הקרקע ששת ה"חרתים" (החורשים) המייסדים, הם הסתפקו בקציצות חוביזה שבישלה החברה היחידה ביניהם, רחל תמרי, בסיר שחומם על להבת קוצים וגללים.
הרבה שנים מאוחר יותר, היו אלה העוגיות הבסיסיות (מרגרינה, ביצים, סוכר, קמח לבן ואפיון) של סלים חייט, האופה החביב מעירק, שעוררו התרגשות גדולה בחצר, משל היו "פבלובה", וכך גם בצק השמרים הקר, או הרולדה עם קרם גבינה של לאה הרמן.
עדות נוספת להסתפקות במועט ובבסיסי, רק כדי לחיות, עולה משלל פתקאות המתכונים המצהיבות שנמצאו בשקית שהותירה אחריה נוסיה רוזנברג, "מלכת המטבח". למשל, ממתכון הקניידלך שלה (שלהבדיל מזה של גליה לנדסמן, שהציע "שלושת רבעי" כוס מרק עוף פושר - הציע חצי כוס מרק חם, או להיפך).
שלל המתכונים, התצלומים והסיפורים שבספר נאספו מהחברים, מהארכיון, מזיכרונה של נורית דבס, אחת המבשלות הוותיקות, ולא את כולם הכירה טובה. "כשהגעתי לאיילת", היא מספרת, "הכינו במטבח תפריט סטנדרטי קבוע בכל יום בשבוע. אם הגעת לחדר האוכל ביום שני, למשל, והמנה לא הייתה צמחונית, סימן שטעית, ובמקום לאיילת, הגעת לחולתה".
כשהגיעה ההפרטה לאיילת-השחר, השתדרג האוכל דרמטית. "בכלל", מחווה טובה דעתה, "המטבח הקיבוצי לא היה מתפרק אילו היה האוכל טוב באמת. לא שהוא היה רע", היא נזהרת, "היום אנחנו מסתכלים לאחור בנוסטלגיה, כמו אחרי לידה, ששוכחים את הכאבים, אבל אי אפשר להתכחש לעובדות: חברים היו מגיעים מאוחר מהשדה, ותלמידים מבית הספר, ומוצאים אוכל קר, או רק שאריות. והיה גם חוסר גיוון, סטנדרט, שלא לדבר על הבזבוז".
ואיך עמדו בזה האיילתים, שהאוכל היה אצלם תמיד במרכז? טובה ברוק: "היו מארגנים סעודות, צדים חיות בטבע. הסתדרו. אף אחד לא נשאר רעב. אבל שלא יתקבל הרושם כאילו הכול כאן סביב האוכל. ממש לא. יש באיילת חיי תרבות מדהימים, שפע פעילויות לוותיקים, והשנה, שנת המאה, אין רגע דל.
היו מפגשי מחזורים עם טיולי ג'יפים, שחזור של עליית ה"חרתים", עם תלבושות, התקיימה הדלקת נרות חנוכה בתל חצור, לפני שבועיים היה מרוץ המאה, ובראש השנה יהיה הסיכום, עם מופע גדול ותערוכה חקלאית".
מתכון איילתי מקורי באמת - יש דבר כזה? "בהחלט. כל מי שנולד כאן, לא יכול לשכוח את הדובשניות המיוחדות. בפייסבוק התנהל דיון ער בין יוצאי איילת לדורותיהם, שהגיע אפילו לחו"ל, לגבי המתכון המדויק. בבקשה: "לבצק: בוחשים חמש ביצים, שקית אבקת אפייה, שליש כוס סוכר, רבע כוס שמן, שלוש כוסות קמח (אפשר להוסיף, במידת הצורך). יוצרים "נחשים", חותכים לריבועים קטנים ואופים בחום בינוני, 5-10 דקות. לסירופ: שתי כוסות דבש, 3-5 כפות מים, מעט מיץ לימון טרי, שלוש כפות סוכר.
"על אש קטנה מערבבים עד שהסוכר נמס, טובלים את ריבועי הבצק האפויים לכעשר דקות, תוך ערבוב מדי פעם, מוציאים ומניחים על מצע עלי הדרים שנקטפו טריים מהעץ".