נפגשנו לפתע ליד מטע הדקלים רחב הידיים. הייתי אז בדיוק בתחילת ההליכה היומית שלי, זו של בוקר שבת, החביבה עליי במיוחד, המתארכת לה לעיתים קצת יותר מהרגיל כאשר מזג האוויר ומצב רוחי מחליטים להאיר לי פנים.
בהיסוס קל הוא שאל אותי - כבר עכשיו הוא נשם בכבדות ונטף זיעה - אם יפריע לי שהוא יתלווה אליי ויצעד לצידי. ממש משעמם לו עכשיו, הוא הוסיף ואמר לי במבטא הרוסי הייחודי שאין כל דרך להסוותו, כשנגזר עליו אחרי כל כך הרבה שנות נישואים והליכות יום־יומיות משותפות עם אשתו לצאת ולצעוד לגמרי לבדו.
שמעון (קצ'ה) כהנרשמעון (קצ'ה) כהנר
"אתה רוצה לשמוע את הסיפור שלי ממקור ראשון ולא מכל מיני רכילויות?" שאל, ושאף ונשף, ומחה זיעה מפניו כאילו רצנו כבר עשרים קילומטר לפחות
(צילום המחשה: שאטרסטוק)
כמובן הסכמתי. אמרתי לו שבקיץ מסלול הצעידה שלי הוא כמעט קבוע. אני הולך עד לפינה המזרחית של המטע שלנו, פונה שמאלה, סובב את בריכות הדגים, עוצר פה ושם לרגע וצופה במשקפת שלי בציפורים, ושב באותה הדרך הביתה. זה המסלול האהוב עליי, החוזר על עצמו חמש עד שש פעמים בשבוע. בקיץ אני יוצא להליכה בשעות הבוקר המוקדמות, ובחורף - כשקר ויורד גשם, ואני נאלץ ללכת על הכביש הפנימי בתוך הקיבוץ - אני צועד עם מטרייה ביד, לפנות ערב. חמישים דקות של הליכה מהירה בדיוק נמרץ. "ולך, לא משעמם לך ללכת לבד?" הוא שאל אותי. "אני מדבר אל עצמי ועם עצמי כל הדרך. מבכה את מה שלא עלה בידי לעשות בימי חיי ושמח על מה שכן. בסופו של דבר אני משכנע את עצמי - והאמת היא שלעיתים זה עולה לי בטיפת מאמץ - שאין שום טעם לבכות על חלב שנשפך. ואז אני מגלה לשמחתי שכבר סיימתי את ההליכה היומית שלי". הוא נעץ בי מבט ממושקף ואמר שהוא מקנא בי.
X X X
המשכנו לצעוד במהירות בשביל הרחב, המאובק, שמכונות חקלאיות כבדות חרצו בו את נתיבי גלגליהן הרחבים. הוא שרק בשפתיים מכווצות איזו סימפוניה מסתלסלת בלתי גמורה. רוח מזרחית סתווית נשבה בעצלתיים ונשאה עימה את ריחם המתקתק של דגים מתים. משמאלנו, לאורך כל השביל הבוהק בשמש הבוקר החמימה, קדו אלינו מכבדי התמרים הצהובים כמשתחווים בפנינו בהכנעה. מועד הגדיד קרב ובא, ודקלים רבים נראו כאילו יקרסו עוד רגע תחת עומס הפרי. "ואן גוך היה שמח לצייר את התמרים הצהובים האלה מתבשלים בשמש הרותחת של העמק שלנו", אמרתי בניסיון לשבור את השריקה המעצבנת והחדגונית. "ואז היה משתגע וחותך לעצמו את האוזן", הוא אמר, משך בכתפיו בחוסר עניין, צודד את ראשו, ירק במיאוס והמשיך לשרוק.
עצרתי לרגע. קירבתי את המשקפת לעיניי וצפיתי בחסידות השחורות שעמדו ובהו בנו דוממות ונוגות. הוא ניתר פתאום על רגל שמאל וספר בקול עשרים קפיצות. "זה מה שהפסיכולוג שלי אמר לי לעשות כדי לרוקן מהראש את המחשבות השליליות ולרפא את הנפש הפצועה", הסביר לי. אמרתי לו שאני לא מאמין לעצות של פסיכולוגים, כיוון שרובם לדעתי זקוקים בעצמם לעצות של פסיכולוגים.
"אתה רוצה לשמוע את הסיפור שלי ממקור ראשון ולא מכל מיני רכילויות?" שאל, ושאף ונשף, ומחה זיעה מפניו כאילו רצנו כבר עשרים קילומטר לפחות. "אני תמיד מוכן להקשיב לסיפורים", אמרתי לו, "ומי כמוך יודע זאת". "או־קיי", הוא אמר לי, "אבל התנאי שלי הוא שאתה לא מתפרץ ולא קוטע אותי עד סוף הסיפור עם חוסר הסבלנות הקיבוצניקי הבלתי נסבל שלך", נופף באצבע מולי. "חוסר הסבלנות הוא ירושה גנטית שקיבלתי מאבא שלי", התנצלתי, "אבל סיכמנו - בלי שום בעיות. אני ממש שמח שהפסקת לשרוק ומתחייב בזאת שאשתוק ולא אוציא מילה מהפה".
X X X
"היא הצמיחה לי קרניים מכאן ועד לקוטב הצפוני, האישה האחת והיחידה שלי", פתח מייד בדברים ישירים, ושב וקינח את אגלי הזיעה ממצחו בשרוול חולצתו. "וכמו שזה נראה לי, ובדיוק כפי שזה מקובל אצלנו בקיבוץ מאז ומעולם, הייתי האחרון שידע על כך". נדתי אליו בראשי בהסכמה, אך לא פציתי את פי, בדיוק כפי שסוכם בינינו. והוא המשיך: "אני בטוח שגם אתה ידעת על מה שמתרחש אצלה, חתיכת מנוול שכמוך, אבל כמובן שלא באת אליי לספר לי. כולכם פה, בני הקיבוץ, בדיוק אותו השטאנץ. ככה ההורים שלכם גידלו אתכם כאן. שומרים הכול בבטן. מעדיפים לטחון את הקיבה המסכנה ולחטוף אולקוס ולא לפתוח את הפה. בעיקר חוששים לחשוף רגשות וחוששים ממה שאחרים יגידו עליכם. ואני, בסתר ליבי, חשבתי לעצמי באותם ימים אפלים, שאולי אתה - ידידי הטוב והחבר האחרון שלי פה - יכולת לבוא אליי וללחוש לי בשקט משהו באוזן. לזרוק לי איזו עצם קטנה, לעדכן אותי במה שקורה אצלי בבית. אבל גם אתה כמו כולם לא פצית פה ולא ביקשת לדבר איתי".
המשכתי לשתוק.
"אז זה בדיוק מה שקרה", הוא המשיך בדבריו ונשם עמוקות. "כבר לפני הרבה מאוד זמן הרגשתי שמשהו בינינו לא לגמרי בסדר, אבל לא פענחתי מה זה בדיוק הדבר הזה שלא בסדר. כנראה שאני די חלש בעניינים האלה שבינו לבינה. אבל אתה, בחור חכם שכמוך, אתה בטח תבין את זה. אז בוא נגיד את זה בגלוי, בלי שום חוכמות והכי בעדינות שאפשר: בגילנו המתקדם התחילו גם אצלי בעיות בין הרגליים. הבחורצ'יק הפסיק לעבוד כמו פעם בימים הטובים, כשהיינו צעירים ויפים. אז חשבתי לי ככה, בתמימות האידיוטית שלי, שבעצם זה אולי לא נורא כל כך. היא כבר מזמן לא רוצה כמו פעם, ואני כבר לא יכול כמו פעם, אז אולי שום דבר לא קרה והכול בסדר. מה שנקרא תיקו, פיפטי־פיפטי.
נו, אנחנו ביחד יותר מארבעים שנה, וכבר אין בינינו שום הפתעות. הכול שגרתי ודי משעמם, ובסך הכול - בינינו לבין עצמנו - כבר לא היה שווה הרבה. מה, אצלך זה אחרת? תספר את זה למישהו אחר, לא לי. אוכלים, שותים, מדברים על הילדים ועל הנכדים, צופים ביחד באיזו תוכנית משעממת בטלוויזיה ונכנסים למיטה. הרגלים. שגרה. וככה כל יום אותו הדבר. מה אני אגיד לך? אלה הם החיים, ובעצם, זה בכלל לא נורא כל כך. ואני? אני כמו שאמרתי לך, הייתי נשוי לה יותר מארבעים שנה ואף פעם לא עשיתי אפילו איזו קפיצה קטנה הצידה. הייתי נאמן לה אפילו יותר משלושת הפינצ'רים הנבחנים שלנו. אפילו יותר מאשר לקיבוץ היקר שלנו, ואתה יודע שאני נחשב לאחד החברים הכי נאמנים לקיבוץ.
"להסתכל על צעירות, בבריכת השחייה למשל, זה כן. לדבר לעיתים עם החבר'ה על יחסים שבינו לבינה, גם כן. אבל סרטים כחולים למשל? רק לעיתים רחוקות. אולי במילואים, כשישבנו כל החברה ושמרנו באיזה מוצב נידח על הגבול. אבל בראש ובמעשים הייתי נאמן לה בלי גבול. מעולם לא סיפקתי לה עילה כלשהי לחשוד בנאמנות שלי. ככה זה כנראה בעולם הזה. וככל שלא האמנתי עליה, בסופו של דבר היא זו שהראתה לי מאיפה משתין הדג. אני מודה. הייתי תמים כמו ילד. יצאתי ללימודי נגינה ולנסיעות עבודה ממושכות בחו"ל. לעיתים קרובות מדי הייתי רחוק מהבית. סמכתי עליה לגמרי. אבל שלא תחשוב אפילו לרגע - לא ביקשתי ואני גם לא מבקש רחמים מאף אחד, אפילו לא מההוא שיושב לו שם למעלה ובודק ומסתכל עלינו כל הזמן. בו אני בכלל לא מאמין. אני הרי כופר גמור. אוכל ביום כיפור וזולל חזיר וגבינה עם בשר, וכל שרץ ימי וזוחל עלי אדמות".
X X X
לפתע, ובלי שום סיבה נראית לעין, הוא הרים את ראשו כלפי מעלה, כמתפלל לאלוהי השמיים הבהירים, הנקיים מכל ענן. נתקל בכף ברגלו הענקית בצמיג ישן שהושלך לצד הדרך, ואלמלא תפשתי את ידו בזריזות, לבטח היה משתטח אפיים ארצה ונמרח בכל כובד משקלו על האדמה הקשה.
הוא ירק בכעס ופלט איזו נהמה קצרה, שניתן היה לפרשה כקללה ארסית או כהבעת תודה, ושב ומחה את שטף זיעתו. המשכנו לצעוד בדממה מבורכת זה לצד זה, שומעים רק את צרחות הציפורים בבריכות הדגים.
לכסנתי מבט זהיר ובחנתי את כפות ידיו ארוכות האצבעות, שאחדים מחבריי כינו אותן אצבעות של פסנתרן. חשבתי בליבי שלמרות מראהו הלא מצודד, נשים רבות נמשכות לאצבעות עדינות ורגישות כאלה.
הוא בן גילי בערך, אך אינו בן הקיבוץ, ומי שיסתכל עליו מהצד, כמו שאני הסתכלתי עליו עכשיו בסתר, יתקשה להאמין שאכן, זמן קצר לאחר גירושיו הפתאומיים, החלו להסתובב בחצר הקטנה והצפופה שלנו סיפורים עסיסיים עליו ועל שפע כיבושיו. על המדרכות, במחסן הבגדים וליד השולחנות בחדר האוכל, סיפרו שהוא חוגג עם כל האלמנות, הגרושות והרווקות, ואפילו עם כמה מהנשים הנשואות באושר, שמנצלות רגעי חופש נדירים, באות אליו בהיחבא ומתמסרות לאצבעותיו הארוכות. "הוא פורט עליהן כמו על הפסנתר שלו", אמר לי אחד מידידיי, ושמץ קנאה נשמע בקולו.
"אז כמו שאתה רואה אותי", הוא המשיך בדבריו, "אומנם אני די גבוה, אך לא ממש שרירי, ורק בקושי מצליח להסוות את הקרחת המתפרצת, וגם נחשב רשלן כרוני וקשקשן לא קטן- אבל התחילו לי פתאום חיים חדשים.
"בפעם הראשונה זה קרה ממש במפתיע. רבצתי נינוח באיזו תורנות שמירה מטופשת בשער של הקיבוץ. עברה שם איזו חברה אחת, גרושה, שלא אומר לך כמובן את שמה, צעירה ממני בעשר שנים בערך, ושאלה אותי כאילו רק כדי לצאת ידי חובה, מה נשמע. אמרתי לה שיש לי היום יום הולדת. היא שאלה אותי מה אני רוצה ממנה כמתנה. השבתי לה בלי שום חוכמות וישר לעניין, וכבר למחרת בלילה חגגנו במיטה כמו מטורפים. פתאום גיליתי את כוחותיי מחדש. המנגנון שב לעבוד כמו שעון שווייצרי, ממש כמו בימים הטובים. האמת היא שהגברת הזאת לא הייתה איזו יפהפייה גדולה, וברור שזמניה הטובים כבר חלפו מזמן, מה שאנחנו מכנים בינינו לבין עצמנו משומשת במצב רע, אבל מי אני ומה אני? שמשון הגיבור? בחור צעיר, גברי, שרירי ויפה?
"וזו הייתה רק יריית הפתיחה. נדהמתי לגלות פתאום, כשמצאתי את עצמי לגמרי לבדי, שמסתובבות אצלנו בחצר הקיבוצית הקטנה שלנו, כל כך הרבה נשים עצובות, מאוכזבות, מדוכאות ומה לא. תאמין לי, בחלומות הכי רטובים שלך לא היית מעלה בדעתך עם מי ביליתי בלילות. נכון", הוא המשיך, "היו גם כאלו שאמרו לי מייד: בלי ידיים. את זה אנחנו שומרות רק לבעלנו החוקי. אבל גם הן היו מוכנות לשוחח איתי. גם הן סבלו מעזובה רגשית. זו מין תחושה נשית כזאת שהפסיכולוג שלי קשקש לי עליה בלי סוף כשהייתי אצלו בטיפול. כן, פתאום ומשום מקום נהייתי לכומר הווידוי של חלק מנשות הקיבוץ. אין לך שום מושג כמה בדידות יש בעולם הזה של הזוגות שעל פניו נשואים באושר, אבל באופן מעשי הכול מת אצלם כבר מזמן. מה אני אגיד לך? אני מודה שאף פעם לא נחשבתי לחכם גדול, אפילו בעיני עצמי, אבל למדתי רבות מהתקופה הזאת. הצלחתי במאמץ לא קטן לעשות שלום עם הפסיכולוג המטופש שלי וגם עם עצמי, שזה היה הכי חשוב בעיניי. אחר כך עשיתי שלום גם עם הסביבה, וכיום - כידוע לך - אני גרוש חצי מאושר ודי מבוקש".
"אבל מה קורה איתך, ידידי הטוב והממושמע?" שאל אותי כשחזרנו הביתה. הפעם, לשם שינוי, עצר וניתר בכבדות על רגלו הימנית. "שתקת כל הדרך כמו דג, בדיוק כמו שביקשתי. ספר לי, מה קורה אצלך? אתה כבר עשית שלום עם עצמך ושלום עם אחרים? אולי תנתר גם אתה על רגל שמאל ותרוקן מהראש את המחשבות השליליות? כי כמו שאני מכיר אותך, אני בטוח שהן מציפות אותו בנחשולים ענקיים".